הטרק בשמורת Aigüestortes

פתאום קם אדם באמצע החיים ומחליט ללכת.

לא ברור לי איך שלמה ארצי מכיר את אחותי אבל זה בערך מה שקרה: פתאום באמצע החיים, הצטרפה לחברה שהחליטה לעשות את כל שביל ישראל לפני שתגיע לאמצע החיים. זה פרויקט מדהים, מעורר הערכה וקינאה, ויחד עם קבוצת חברים הן עמדו באתגר שהציבו לעצמן ואני אומרת: כל הכבוד!

יש רק בעיה אחת: זה הכניס לאחותי כל מני רעיונות לראש, כמו לעשות את שביל הפירנאים. אי שם בחודש יוני התקיימה שיחת טלפון ארוכה שהעלתה את ממוצע רמת החרדה באנדורה: מדובר פה בכמה מאות ק"מ של הליכה אבל אל חשש, לא בבת אחת, אלא על פני 4 שנים, כל פעם טרק של שבוע, בשאיפה פעמיים בשנה, עד לסיום. הצד האנדוראי בטלפון היה אילם מרוב פחד. הצד הישראלי היה חדור מוטיבציה ורוחו טובה עליו. הסתיימה השיחה.

עוברים כמה ימים. אני מכירה את אחותי: היא תשכח מזה. היא תשנה את דעתה. היא עסוקה. אין לה מספיק ימי חופש. יש לה ילדים לתחזק. והצד האנדוראי חוזר לשגרת חייו, נזכר שוב איך מחייכים ואיך נהנים מחיי עצלות ובטלה.

אבל משהו משתבש. זה מתחיל ממיילים עם קישורים לאתרים על המסלול, היא מתחילה להתמקד במסלול שיהווה את הטרק הראשון, והכי גרוע: היא באמת רואה בי שותפה פעילה לדבר הזה!

קפיצה מהירה קדימה.

10 ביולי 2010. הרכב עוצר במגרש החניה ו-3 מתכוננים ליציאה לדרך: אני בוחנת את התרמיל ומקללת את אחותי שהחליטה בערב הקודם שלא ייתכן שהתיק שלי שוקל רק 7.5 ק"ג ולכן הוא עכשיו שוקל 8.5 ק"ג ואנחנו בשוויון (ספוילר: זו לא הפעם האחרונה שאקלל אותה בימים הקרובים). האיש כל כך ריחם עלי שהחליט להצטרף ליומיים הראשונים, כנראה כדי לוודא שלא אנפח את נשמתי בשעה הראשונה להליכה. אחותי עם חיוך גדול ומבט אל האופק. בעודנו אופטימיים מצלמים תמונת "יצאנו לדרך" ומתחילים להתקדם בשמורת אייגואס טורטס.

כמה מילים על השמורה: משמעות שמה Aigüestortes הוא המים המתפתלים. יש בה אגמים למכביר (באתרי האינטרנט השונים מוזכרים בין 50 ל-300 אגמים). היא ממוקמת בחבל קטלוניה, מרכזה כולל כ-140 קמ"ר ויחד עם האזורים מסביב מדובר בכ-265 קמ"ר. הרבה מרחק ללכת...

ובחזרה למציאות: מטפסים. ומטפסים. וחם. אין ספק שכולנו שמחים לראות אגם בקצה העלייה, מחייכים, המצלמות מתקתקות ועוצרים לאכול את כריכי ארוחת הצהריים המושקעים שהכנו בבית, ומיד ממשיכים. מסתבר שהצמד (האיש ואחותי) יודעים פחות או יותר בכל רגע נתון איפה אנחנו על המפה ולכן אני מקבלת דיווחים שעלינו למהר לפני שיחשיך, ואני גם יודעת שמקום הלינה שהוזמן לנו לערב מצפה להגעתנו עד השעה 18:00. וממשיכים ללכת. ולטפס. ואני מתחילה להבין שעומדת בפני בעיה גדולה ביותר: ברגע שנכנסנו לשמורה, חייבים ללכת עד לנקודה הבאה, כי אין כבישים ולא ניתן לתלות באיש עיניים מזוגגות ולהתחנן שיבוא לאסוף אותי עם האוטו, כי אי אפשר להיכנס עם רכב.

עובר הזמן ואני מתחילה לתהות באיזה רגע של חולשה הסכמתי לדבר הזה ומה היא הכניסה לי לשתיה כדי שאסכים. רק חושבת על שתייה וכבר התייבשתי. עכשיו אני רואה לחץ בעיניים של שאר הצוות. האיש ממלא את תפקיד המלאך ולוקח עליו גם את התרמיל שלי, ואנחנו ממשיכים בדרכנו.

קיים במקום כלשהו ספר חוקים למקומות לינה, ואחד החוקים שם הוא: "תמיד, רגע לפני שניתן לראות את היעד, תהיה עליה קטלנית שלא ניתן להעריך את סופה והיא זו שתשבור את רוחו של המטייל סופית". כל מילה נוספת מיותרת. הגענו למחוז חפצנו, תשושים, מזיעים, אבל בהרכב מלא בשעה 20:00.

וכאן המקום לספר על הסוויטה המפוארת אליה הגענו: בשמורה (וכן בשמורות אחרות) מפוזרים "בתי מחסה" הקרויים בשפת המקום רפיוג'י (REFUGI) – ניתן כמובן להגות בכמה דרכים. בבתים אלה, ורק בהם, יכולים המטיילים ללון במהלך שהותם בשמורה. מחשבות על טיולים ספונטאניים נגוזות בשלב זה מאחר וחובה לתאם את הלינה מראש ולהזמין באמצעות אתר האינטרנט שמראה בכל רגע נתון באילו בתי מחסה נותרו מקומות ומאילו מומלץ לגולש לשכוח. כמובן שבמקרים נדירים ביותר קורה שגולש אחד (נניח, גולשת מאנדורה – סתם דוגמא אקראית) רואה שאין מקום בבית מחסה אחד, וגולש מישראל (עוד דוגמא אקראית) רואה שיש מקום. באמת, נדיר מאוד (כן, בטח...). לשהייה ברפיוג'י חוקים ברורים והראשון: הבא אטמי אף (הניסוח שלהם הוא: "אין כניסה עם תרמילים ועם נעליים"). הלינה בחדרים משותפים, רק אני ועוד 13 מחברי הטובים ביותר, השירותים והמקלחות משותפים והמים לפעמים חמים (נושא כאוב). ברפיוג'י מקבלים (תמורת תשלום כמובן) ארוחת ערב חמה (לא לשכוח לא להחליף צלחות בין מנת העדשים למנה העיקרית!) וארוחת בוקר. למעוניינים, ניתן לקנות "ערכת פיקניק" לארוחת צהריים במסלול. כל רפיוג'י שוכן על שפת אגם ו..אה, כן: אין קליטה סלולארית ב-כ-ל-ל!

היום השני התחיל בנימה מאוששת, למרות שלמדנו שלא קל לישון כשאנשים סביבך מתעוררים ומשמיעים קול עם זריחת החמה. יצאנו לדרכנו רבע שעה לפני התכנון המקורי מרוצים מעצמנו, רק כדי לראות שאנחנו כמעט האחרונים שיוצאים מהרפיוג'י. אחרי ההתייבשות של אתמול, האיש לא השאיר לי שום מקום לספק: קיבלתי תיק קטן ובו בעיקר מים. מאחר והיינו כעת יותר מנוסים בהערכת הזמנים הריאלית לעומת זו שבספר, צפינו לסיים את המסלול סביב השעה 16:00. הנוף כמובן מדהים, שאריות שלג פה ושם ואגמים יפיפיים. קרוב לשעה 15:00 פתאום הופיע הרפיוג'י! חוק ה"עליה לפני ההגעה" עבד פה הפוך למרבה הפליאה: הפעם הלכנו במורד ארוך וסלעי שניגח במהלך כל רגע ורגע את הנחת היסוד שלי שקל יותר ללכת בירידות. אפילו הגשם שהתחיל לרדת בדקות האחרונות של ההליכה לא הצליח לקלקל את השמחה.

בשלב זה המלאך שלי פרק וארז מחדש את התרמילים. הוא סיים את חלקו בטרק והיה צריך ללכת עוד כשעה עד לנקודת איסוף ממנה ניתן היה להגיע בחזרה אל האוטו. אין ספק שהייתי מפוחדת מעזיבתו, שכן הייתה לה רק משמעות אחת: הוא משאיר אותי לבד עם וונדר-וומן. מצד שני, בשלב זה כבר ביססתי היטב את מעמדי כחילזון מעורר הרחמים שבצוות. פעם אמר לי מורה שלי בארץ אחרת, שאנשים שנולדו בשנת העכברוש הם חכמים וגם ערמומיים ואני הפנמתי. הדרך לליבה של אחותי עוברת במטעים של עצי תה ולימון וכשהצלחתי לארגן לה תה עם לימון שדרגתי את מעמדי.

אין ספק: כשמגיעים לרפיוג'י לפני 20:00 נפתח ים של אפשרויות. יש זמן לפגוש אנשים מעניינים, להתארגן בחדר לפני כיבוי האורות, לעשות מקלחת חמה וארוכה... או שלא. תתפלאו כמה קצרה יכולה להיות מקלחת כשהמים קרים. טוב, נו, אפשר לצאת מהבניין ולפסוע בזהירות מסביבו כדי לאתר שביבי קליטה בטלפון הנייד... או שלא. מסתבר שהאיש ארז את הטלפון הנייד שלי ואת הדרכון שלי בתיק שלו כשהלך. אז מבלים זמן איכות, מתכננים את היום הבא, ושותים עוד תה עם לימון.




חידה: מה קורה כששתי אחיות שולחות את האיש הביתה ונשארות לישון ברפיוג'י?

עיניים נפקחות, מצמוץ אחד, שניים.
מבט לכיוון שכנינו לחדר הנוחרים בשלווה.
עיניים נעצמות.
עיניים נפקחות שוב.
מצמוץ, מבט הצידה.
החדר ריק.
גישושים אט-אט לטלפון שמתפקד כשעון.
בהלה!
התעוררנו מאוחר מדי וכולם כבר בחדר האוכל!
למזלנו הגענו כשעדיין ישבו אנשים ליד השולחנות והשלמנו את החסר במהירות. אף אחד לא עלה עלינו!

יום שלישי של הטרק. שוב אנחנו האחרונות שיוצאות לדרך (אי אפשר להפסיק את המסורת). יום מאתגר מבחינת המסלול: 2 עליות קשות, ומעבר הרים שצפוי להיות מושלג. התחלנו באופטימיות והטיפוס הראשון עבר בשלום. האזור מלא אגמים קטנים ומקסימים, בחלקם גושי קרח שטרם נמסו, פריחה יפה ומצברוח מרומם! הפסקה לארוחת בוקר קלה, מילוי מים מהנחל ולדרך! והטיפוס אכן קשה, אבל מתקדמים יפה, ולפי ה-GPS כמעט והגענו לגובה היעד שלנו, הצטלמתי בגובה 2500 מ' ואז בא משפט המחץ: "אני לא רואה את שני האגמים האלה במפה...".
והרי לכם שיעור ילדים: שביל אדום-לבן הוא לא אותו הדבר כמו שביל אדום. זה כנראה שביל אחר.

כשתי איילות קלות רגליים חזרנו על עקבותינו במורד ההר. והגענו לתחילת הטיפוס הנכון. כמה דקות להשבת הנשימה, מקללת אותה בשקט על משקל התרמיל ויוצאים שוב לדרך. את ארוחת הצהריים אכלנו בסוף העלייה – כן, הגענו בשלום! הנוף היפה ביותר הוא זה שבו מגלים שהגענו לשיא הגובה ומכאן השיפוע ידידותי יותר. וממשיכים ללכת, ועוד ללכת, ועוד. ומרחוק רואים את האגם ולידו גבעה, וכבר יודעים שמאחוריה נחבא לו הרפיוג'י. יש עוד אנשים מעניינים, עוד עדשים והכי חשוב: יש מים חמים במקלחת!!!

יום רביעי של הטרק. כבר לא אכפת לנו שכולם יצאו לדרך. היום אמור להיות יום מדהים: יורדים בגובה! במהלך היום הוסכם שלא נמשיך ליום נוסף של הליכה ולפיכך מתקשרים מהנייד שלה לאיש ומוודאים שיבוא להושיענו. בינתיים, הגענו לעיר ESPOT ואני כבר מחפשת פיסת דשא כדי לרבוץ עליה לאחר ארוחת הצהריים ואז מתעוררת וונדר-וומן "אולי נמשיך ללכת?". לטפס בשיא החום אחרי שכבר ראית בדמיונך את סוף המסלול זה לא להיט גדול. גם חרקים יפים, פריחה ונחל זורם לא יכפרו לעולם על הטיפוס שעשינו ביציאה מ-ESPOT. נקודת הסיום שהוסכמה הייתה הכרך הגדול JOU. אין ספק שאדון אבן שושן ביקר שם טרם כתב את ההגדרה למושג "מקום שכוח אל", מקום שאף אחד לא מגיע אליו, ונראה שמרבית תושביו גרים בכלל במקום אחר.

אבל יש מישהו אחד שכן הגיע ל-JOU.
הגיע בערב ומצא על הכביש שתי אחיות:
אחת צועדת במרץ והשנייה נגררת מאחור.
אחת מתבוננת בהמשך המסלול במבט של "כמה חבל שלא ממשיכים"
והשנייה במבט של "איזה מזל שלא ממשיכים".

וונדר-וומן ואני עשינו את זה!

אני חייבת לה 4 ימים של הליכה בנוף מדהים.

אני חייבת לה את התזכורת לקיומם של שרירים שלא ידעתי שקיימים אצלי.

אני חייבת לה את התחושה המדהימה של להוריד את התרמיל מהגב.

אני חייבת לה את הרגל שכאבה לי עוד שבוע שלם.

אני חייבת לה את הגילוי שאני יכולה לעשות את זה.

אני חייבת לומר לה שאני אוהבת אותה. יומולדת שמח לך!

LE TOUR DE FRANCE

לידיעת הקורא לאנס ארמסטרונג

בעוד כמה ימים הקרנבל מתחיל שוב! אני מדברת כמובן על קרנבל הטור דה-פראנס (להלן "הטוּר"). לרגל המאורע שיחל בעוד כמה ימים, החלטתי לשלוף את הרשימות שלי ולספר על חווית הטוּר מן השנה שעברה. השנה הטוּר לא עובר דרך אנדורה, מה שמצדיק את התייחסותי לאירוע מראשיתו ועד סופו כאירוע של "פעם בחיים".

אני כבר לא זוכרת מי סיפר לי שהטוּר עומד לעבור דרך אנדורה, אבל מרגע שזה קרה, לא חלף יותר מדי זמן וכבר קבלנו יחד עם העיתון דפי עדכון לגבי המסלול, איסור החניה לאורכו והשעות בהן צפוי להיות סגור לתנועת כלי רכב של כל מי שאינם אנשי הטוּר. מאחר והקטלאנית שלי אז דמתה לזו של היום, לא הבנתי בדיוק מה כתוב וכך התייצבתי כמעט שעה לפני הזמן "לתפוס מקום" ברחוב הראשי של העיר שם היו אמורים לעבור הרוכבים. בהתחלה הרגשתי קצת מצחיק אבל לאט-לאט הופיעו אנשים נוספים, וגם הקייטנה של העירייה הביאה את כל ילדי העיר ופתאום גיליתי שפיסת המדרכה שכבשתי כבר מכילי דיירי מִשנה צעירים.

מסתבר שלפני הכל עוברת במסלול הרכיבה שיירת המעודדות. כל נותני החסויות לטוּר מפגינים נוכחות ומכינים את הקהל להגעתם של הרוכבים. לתוהים איך מכינים קהל, קיימת נוסחה מדויקת: "אם תחלק בחינם, הם יבואו". ואכן מחלקים, יותר נכון מעיפים סוכריות, עלונים, כובעים, חולצות, סיכות מתוך המכוניות והבמות הנוסעות. לידיעתכם, לעמוד ליד קבוצת ילדים זה בעייתי. מחלקים להם המון דברים, אבל זה להם. למבוגרים שעומדים שם נוטים לא לתת יותר מדי (בדוק, ממקור ראשון).

ועכשיו כולנו מוכנים! חבושים בכובעי פטרייה של סקודה, מנופפים בספוגים בצורת יד של יצרנית משקאות ולועסים סוכריות גומי (GO HARIBO!) כולם מביטים בייאוש קל בעיקול הכביש ממנו צפויה להגיע הישועה. והישועה באה. ואפילו באה במהירות מרשימה! זה מתחיל מכמה אופנועי משטרה ובעקבותיהם קבוצת הרוכבים הראשונה, ועוד קבוצה, ועוד קבוצה והם רוכבים מהר (בואו לא נשכח שזה יום הרכיבה הארוך ביותר בטוּר והם יצאו בבוקר מברצלונה והגיעו אחרי בערך 200 ק"מ). תושייתו של האיש הביאה אותי לעמדת מפתח מעל אדנית גרניום גדולה ("יא פולניה, תעלי על זה וזהו!").

ופתאום זה נגמר. אחרי הרוכבים נסעו כל הצוותים הטכניים, ויש ה מ ו ן רכבים של צוותים טכניים. את קנאתי עוררו כמובן הצלמים שזכו לסקר את המרוץ מעל גבי אופנועים עם נהג צמוד, כך שהצלם יכול לשבת בגבו אל הנהג ולצלם מקרוב את הרוכבים. מה שמגניב הרבה יותר מזה הוא ווסט הטוּר שהם קיבלו...

אז אתם חושבים עצמכם: זהו. חיכתה, ראתה, צילמה, חזרה הביתה. אבל לא!

כמו גרופי שרופה של הטוּר מימים ימימה, התייצבתי למחרת בבוקר באנדורה לה-וולה להזנקת היום הבא של הטוּר (שלב 8). חצי מהעיר הוסבה להיות "כפר טכני" שאיכלס את כל עובדי הטוּר, ויש אלפים מהם! מגרש החניה הגדול ביותר הוסב ליריד הטוּר שבו מכרו מכל הבא ליד: ביגוד לרכיבה על אופניים, מוצרי הטוּר למיניהם וכמובן אוכל. על במה הציגו את נבחרות הרוכבים (כ-6 גברים, רזים כמו ספגטי ולבושים בול אותו הדבר) אחת-אחת וכל תחנות הטלוויזיה הקימו אולפנים מאולתרים על כבישים שנסגרו לתנועה ודיווחו על המתרחש. לעצלנים כמוני המציאו את ערכת הטוּר: תיק קטן ו(כמובן) צהוב ובו חולצה, כובע, צמיד זוהר ועוד כמה שטויות קטנות – ברור שקניתי, כאילו דה!

מצאתי עמדה קדמית 2-3 מטרים מקו הזינוק וחיכיתי. וחיכיתי, וחיכיתי. בסוף התחילו להתאסף הרוכבים ותודות לשיחות שהתנהלו סביבי גם הבנתי שמולי עומד וגם חונה מנהל הטוּר (תחת איומים לא ניתן יהיה לגרום לי לזכור את שמו). אחרי בירור קצר עם ויקיפדיה בליל אמש ידעתי כבר לזהות את החולצות של מובילי הטוּר (צהוב למוביל הכללי, לבן למוביל בין הצעירים, ירוק למוביל בנקודות ולבן עם נקודות אדומות ל"מלך ההרים" למובילים בהגעה לפסגות ההרים) ויחד עם כל ההמון (פה היו הרבה יותר אנשים, זו עיר הבירה אחרי הכל..) בהיתי באנשי הספגטי כשהם משועממים וממתינים כבר ליציאה לדרך.

ואז הם התחילו. פשוט רכבו משם והשאירו את כולנו מאחור עד לביקור הבא של הטוּר (לטיפולכם המהיר אודה).

אל חשש, הטוּר לא גרם לי לאהוב יותר את אופני הכושר, אנחנו עדיין שומרים על קשר מינימאלי ביותר.

עכשיו, אי אפשר לכתוב על הטוּר בלי לדבר על לאנס ארמסטרונג. ובאמת מה עם לאנס ארמסטרונג תשאלו, ואני אגיד – איך אפשר לדעת? כולם לבושים אותו הדבר, את המספרים הם שמים על הגב אז לא רואים מקדימה, ועם משקפי השמש האלה, והקסדות במהירות הזאת – נו באמת, חסר התחשבות לחלוטין!

אז התחלתי לחפש באינטרנט. באתר הטוּר הייתי, לעדכוני הטוויטר של לאנס נרשמתי, חיפושים בגוגל עשיתי ואז גיליתי תגלית מרעישה: זה הכל עניין של נעליים וגרביים! ההבדל היחיד בין לאנס לחבריו לנבחרת הוא צבע הנעליים והגרביים, בחיי! אז התחלתי לחפש בתמונות שלי רוכב מקבוצת ASTANA עם גרביים שחורות ונעליים תואמות ומצאתי! לא ממש קיבל זמן מסך רציני אבל לאנס, חביבי, הכל באשמתך. בפעם הבאה שים סימן קצת יותר רציני, בחייך!

בוא אלינו לים

לפני שעזבנו את תל אביב, גרנו בדירה שכורה קטנה ומקסימה שהמיקום שלה היה פשוט מתנה משמיים. מרחק הליכה מכל מקום במרכז העיר. בעיקר בסופי שבוע נהנינו מהעובדה שאנחנו מתעוררים מרחק 10 דקות הליכה מחוף הים.

מי שהיה חרוץ ובדק את המפה בוודאי הבין שכעת אנחנו טיפ-טיפה יותר רחוקים מחוף הים. כמה זה טיפ-טיפה? זה נע בין 186 ק"מ אם נוסעים לכיוון העיר PERPIGNAN בצרפת (מזרחה ומעט לצפון), או 212 ק"מ אם נוסעים לכיוון L'ESCALA בספרד (מזרחה ומעט לדרום), או בכלל 205 ק"מ אם פשוט יורדים דרומה לעיר SALOU שנמצאת ליד טרגונה.

בכל מקרה, מדובר במינימום שעתיים וחצי של נסיעה לכל כיוון.

מבין היעדים האלה, בדקנו רק את האמצעי - L'ESCALA בספרד, והנסיעה הייתה, איך לומר, סיוט. מדובר בכבישים מפותלים באזור הררי עם כפרים קטנים בדרך. נשמע ציורי ופסטורלי, נכון? זה אכן כך, אבל עזבו אותי מפסטורלי כשכל מה שאני רוצה זה להגיע כבר לחוף הים, לרבוץ על החוף ולשכשך במים. הפעם הראשונה בחיי שבכיתי בגלל נסיעה הייתה ביום בו נסענו משם. האמת, זה בכלל לא נורא, רק 7298 פיתולים בכביש ומיד מגיעים (כעבור 3 שעות). המספר הזה יכול להתחרות רק במספר המכוניות שחנו באזור החוף, אבל תמורת כמה אירו אופסן הרכב במגרש חניה מאולתר ויצאנו לכבוש את פיסת החול שלנו. אין ספק שהיה כיף שם, אבל איכשהו שעה וחצי בים מתמסמסת בין 3 שעות הנסיעה שצמודות אליה משני הצדדים...

ל- SALOU עדיין לא נסענו. זה המקום החביב על האנדרואידים (הכינוי שהודבק לתושבי אנדורה ע"י ג'וניור בנובמבר האחרון) לשכשוך במי הים התיכון. מה שאומר שאנדרואידים ותיקים (מה שאנחנו מכנים "דם כחול") מתחלקים ל-2: אלה שתמיד נוסעים רק לשם, ואלה שלא נוסעים לשם אף פעם כי אם כל שאר האנדרואידים שם הם לא מרגישים שיצאו בכלל מאנדורה.

האיש ואני מצאנו פתרון מקורי ביותר. אנחנו פשוט נוסעים לברצלונה. מאותה סיבה שהאנדרואידים נוסעים ל-SALOU אנחנו נוסעים לברצלונה – יש כביש מהיר ברגע שיוצאים מהאזור ההררי. מאחר ויצא לנו כבר כמה פעמים להגיע לשדה התעופה של ברצלונה, גילינו שממש צמוד אליו יש כמה חופים נחמדים ביותר, ואחד מהם נקרא חוף פיליפינס שהתחבב עלינו מאוד. אני אהבתי בגלל שלא צפוף מדי, אין סלעים במים ובכלל, יש אוירה נעימה. האיש אהב כי יש שם נשים עם חזה חשוף. כל אחד והסיבות שלו...

השנה עדיין לא נסענו לים. למרות שכבר היו לנו כמה וכמה ימי שמש נעימים והגענו ל-25 מעלות (וזה אפילו צלסיוס!), הם תמיד הסתיימו בשמיים קודרים וגשם.
אני אוהבת גשם.
הוא משקה לי את הגינה,
הוא מנקה לי את האוטו.
גשם זה סבבה.
אבל לא כשאני מוכנה נפשית לקיץ.

עם כל הכבוד, שלג ב-20 ביוני זה לא נשמע נורמאלי, נכון??

 

nosaltres parlem Català - mes o menys (we speak Catalan – more or less)

אחד הדברים המתסכלים באנדורה עבורי הוא נושא השפה, או יותר נכון: השפות. וכמובן שאפרט, בשביל זה אנחנו פה. השפה הרשמית באנדורה היא הקטלאנית ובה נכתבים כל השלטים, המסמכים הרשמיים, העיתונים וכו'. אבל הקטלאנית היא לא השפה שרוב האנשים ברחוב מדברים. את המקום הראשון פה לוקחת בהליכה הספרדית.

הקטלאנית היא שפה לטינית ממשפחה מרובת ילדים שבהם גם הצרפתית וגם הספרדית. לכן (כמו שכל הזמן מספרים לנו) הן מאוד דומות. כמובן שרק בשלב מאוחר יחסית קלטנו שכשכולם אומרים לנו שהשפה שהכי טוב ללמוד היא הקטלאנית, ושזה ייקח כמה חודשים וכבר נוכל לדבר קטלאנית, הם פשוט מתייחסים למציאות המוכרת להם: דובר ספרדית/צרפתית שמגיע לאנדורה. יצורים ביזאריים שאינם דוברי ספרדית או צרפתית פשוט לא נלקחו בחשבון כשהוכרזו הדברים הללו.

באנדורה העיריות נותנות שיעורי קטלאנית בחינם מאחר ויש המון תושבים זרים שאינם דוברי קטלאנית, אבל רצינו בסיס חזק ולכן הלכנו על שיעור פרטי משותף בבית ספר לשפות המנוהל ע"י אב ובנו, כשהבן מתהדר בשם "נקודה" (DOT). המורה שהוקצה למשימת ההתאבדות היה דוד, יליד אנדורה שלמד בצרפת ועובד כמורה גם בבית ספר הציבורי וגם בביה"ס לשפות. בשניהם הוא חביב הבנות.

אז מצאנו עצמנו שוברים את השיניים על שיעורי קטלאנית כשכל דוגמא שמכילה את התחילית "זה כמו בספרדית/צרפתית..." זרעה עוד כמה זרעי ייאוש בכוחותינו. אני ניסיתי להיות תלמידה טובה, להכין את כל התרגילים ואף להגדיל ראש, בעוד האיש הגיע להכרה שלא פשוט ללמוד שפה זרה בגילנו המופלג. בהתחלה ניסינו לתרגל יחד, להכין את התרגילים יחד תוך דרבון הדדי, אבל כשהוא התחיל לעבוד על הקמת המשרד, נשארתי עם התרגילים לבדי (אבל לא נשברתי!).

דוד ניסה (כנגד כל הסיכויים) לגרום לנו לזכור את החוקי השפה, לשנן הטיית פעלים מ-3 קבוצות שונות בהווה, עתיד ושני סוגי עבר (למרות שיש עוד זמנים בקטלאנית), אבל תמיד היינו נתקלים בבעיות תרבותיות בדרך. האיש מצא מפלט בתרגילים: הוא היה ממציא משפטים שאין בהם שמץ לוגיקה תחת הנחת היסוד שהמטרה היא תרגול הדקדוק והטיית הפעלים. נטייה זו גרמה למורה לבכות, אבל מרוב צחוק. במיוחד זכורים לטובה השילובים של הפועל "לעוף" עם עוף, צוענים ופזילה, מכנסיים ו(שוב) עוף. לפחות למדנו שבקטלאנית אם בחור רוצה להציע לבחורה לראות את אוסף התקליטים שלו (כן בטח...) הוא יציע לה ללכת לחפש את ה-TAMARRO שזה מן עוף מיתולוגי שקיים רק בדמיונם של בחורים חורשי זימה.

לפחות בדבר אחד הייתה לו הברקה. כששאלנו על פירוש המילה VINGA שאותה מבטאים כמו BENGA, הוא העלה על פניו מבט מהורהר. חלפו כמה שניות ואת צליל הגונג של ההברקה ניתן היה לשמוע למרחוק. ואז הוא אמר בחיוך ממזרי: "יודעים מה זה יאללה?". אכן, מזל שדוד למד בצרפת שם למד כמה מילים מועילות בערבית (כנראה אחת מהן הייתה הגרסה הערבית של ה- TAMARRO).

אז עכשיו אני לומדת ספרדית. אני שומעת דיסקים עם שיעורי ספרדית ואין ספק שפה הגמול מיידי יותר. מילה שלמדתי אתמול כנראה תשתרבב לאוזני היום או מחר, שלא כמו ניסיונות תרגול הקטלאנית שתמיד הסתיימו בזה שהצד השני ענה לנו בספרדית או צרפתית כדי לשים קץ לייסורינו (או ייסוריו, לא ברור).

אולי יום אחד אשוב ללימודי הקטלאנית.
עם ידע בספרדית אולי בפעם הבאה זה באמת ייקח כמה חודשים.
זה נופל לדעתי בדיוק באותו יום בו יורד שלג בגיהנום...

Anyos Parc

אחד הדברים הראשונים שאמרתי שאעשה באנדורה זה ללכת לחדר כושר. משהו כמו "כשאצא לפנסיה...", רק לפני הפנסיה. אז כבר במאי לפני שנה עשינו סקר קטן ונרשמנו למועדון ב- Anyos Parc ולא Park כי זו קטלאנית,אל תשאלו...

אניוס (כפי שיכונה להלן) הוא לא רק מועדון כושר. כמו המון דברים באנדורה, יש לו כמה כובעים: בית מלון, מועדון כושר, מסעדה, מלון דירות וכן חברה שמתחזקת דירות.

אבל בשבילי אניוס זה ההליכונים.

זה המכשיר החביב עלי ביותר בחדר הכושר (חוץ מהמכשיר המוזר שסוחט בגדי ים) ובשבילו אני מוכנה לנסוע כמה קילומטרים לכל כיוון. מעולם לא ראיתי עוד מקום עם כל כך הרבה מכשירים ובפרט מצב שבו מעולם לא נאלצתי להמתין שיתפנה הליכון. ברור שיש יותר אופני כושר מהליכונים. אני שונאת אופני כושר. לעולם לא מצליחה לשבת עליהם ישר, תמיד יש לי תחושה שאני לא מתאימה להם, אם אנסה לפדל בנונשלאנטיות בלי להחזיק את הידיים על הכידון, כמו קוראי העיתונים, אמצא את עצמי מחליקה קדימה תוך שניות. אין ספק שהאופניים האלה ואני לא נועדנו זה לזאת.

מה שעוד שווה התייחסות הוא אגף המלתחות. למה? כי הוא פשוט מגניב! יש בו ארוניות (כמובן שלי אין ארונית. יש רשימת המתנה לארוניות וכשהגיע תורי גיליתי שאני עוד צריכה לשלם מעבר לחברות במועדון 7 אירו נוספים לחודש עבור ארונית. סירבתי), מקלחות (מים חמים-חמים!), שתי סאונות, שני חדרי שיזוף ובמרכז העניינים ניצב לו גדול ואצילי הג'קוזי. וניסיתי אותו. זה לקח זמן כי בלי צחוק, לא יכולתי להחליט איך נכנסים אליו אז חיכיתי לראות אחרות משכשכות. זה לא נתן לי פתרון חד-משמעי כי כל אחת משהו אחר, אבל הבנתי שהכל הולך ובעיקר עירום.

מאז שנכנסו הפודקאסטים לחיי, יש לי חבר חדש. קוראים לו דן והוא מגיש פודקאסט על הסטוריה. הוא ואני מגיעים לאניוס, עושים קצת אופני כושר (5 דקות על השעון ולא שניה יותר), כמה מכשירים לחיזוק שרירי הידיים כדי לבלבל את האויב, ואז אנחנו נפגשים על ההליכון והוא מספר לי על דברים שקרו פעם. כשאני לבד באניוס ולא צריכה לתאם את יציאתי משם עם האיש והאוטו, אני ממשיכה ללכת כל עוד דן לא סיים לדבר. כי דן הוא אחלה.
אבל לדן יש תחרות. יש את החברים שעורכים דיונים בנושאי טכנולוגיה ישנה. כלומר, היא ישנה עד שאני מגיעה לשמוע את הדיונים. ויש את פימסלר שנדחף בתור לפני כולם פשוט כי הוא נותן שיעורי ספרדית של חצי שעה, ומאחר ולאחרונה אני תופסת טרמפ על ביקורי אניוס של האיש, יש לי דד-ליין להופיע ליד אזור המעשנים בבאר.
כן, אין שום סתירה בין העובדה שמדובר במוסד הדוגל בבריאות הגוף ובין העובדה שמותר לעשן בו די חופשי. אין, אין כמו אנדורה.

ואני מאוד מתמידה לבקר באניוס. באמת! אפילו שיחקתי כמה פעמים סקווש תודות לחברה שגררה אותי באוזניים ואני מודה לה על כך. רק שמחר סופ"ש אז אני לא רוצה לקום מוקדם, ויום אחרי זה אני עייפה קצת ויום אחריו יש משהו בעבודה ואחר כך יש לי תכניות. אבל אני אחזור, באמת! עוד מעט יפתחו את הבריכה החיצונית ואני אוכל ללכת ולבהות במים הקרים(אבל ממש קרים) ולהתחרדן לי על הדשא המלאכותי שהם משקים. לא, לא בגלל שיגדל משהו, מה חשבתם לעצמכם???  זה כדי שלא יהיה חם ללכת על זה. ברור שאני מיד הבנתי את זה. כמובן, מיד אחרי שחברה שלי שאלה, קיבלה תשובה ובאדיבותה גם תרגמה לי אותה.

הבוקר היה אחלה באניוס, ויצאתי בהרגשה טובה!
רק שמחר שבת ואני לא רוצה לקום מוקדם...