בעוד כמה ימים הקרנבל מתחיל שוב! אני מדברת כמובן על קרנבל הטור דה-פראנס (להלן "הטוּר"). לרגל המאורע שיחל בעוד כמה ימים, החלטתי לשלוף את הרשימות שלי ולספר על חווית הטוּר מן השנה שעברה. השנה הטוּר לא עובר דרך אנדורה, מה שמצדיק את התייחסותי לאירוע מראשיתו ועד סופו כאירוע של "פעם בחיים".
אני כבר לא זוכרת מי סיפר לי שהטוּר עומד לעבור דרך אנדורה, אבל מרגע שזה קרה, לא חלף יותר מדי זמן וכבר קבלנו יחד עם העיתון דפי עדכון לגבי המסלול, איסור החניה לאורכו והשעות בהן צפוי להיות סגור לתנועת כלי רכב של כל מי שאינם אנשי הטוּר. מאחר והקטלאנית שלי אז דמתה לזו של היום, לא הבנתי בדיוק מה כתוב וכך התייצבתי כמעט שעה לפני הזמן "לתפוס מקום" ברחוב הראשי של העיר שם היו אמורים לעבור הרוכבים. בהתחלה הרגשתי קצת מצחיק אבל לאט-לאט הופיעו אנשים נוספים, וגם הקייטנה של העירייה הביאה את כל ילדי העיר ופתאום גיליתי שפיסת המדרכה שכבשתי כבר מכילי דיירי מִשנה צעירים.
מסתבר שלפני הכל עוברת במסלול הרכיבה שיירת המעודדות. כל נותני החסויות לטוּר מפגינים נוכחות ומכינים את הקהל להגעתם של הרוכבים. לתוהים איך מכינים קהל, קיימת נוסחה מדויקת: "אם תחלק בחינם, הם יבואו". ואכן מחלקים, יותר נכון מעיפים סוכריות, עלונים, כובעים, חולצות, סיכות מתוך המכוניות והבמות הנוסעות. לידיעתכם, לעמוד ליד קבוצת ילדים זה בעייתי. מחלקים להם המון דברים, אבל זה להם. למבוגרים שעומדים שם נוטים לא לתת יותר מדי (בדוק, ממקור ראשון).
ועכשיו כולנו מוכנים! חבושים בכובעי פטרייה של סקודה, מנופפים בספוגים בצורת יד של יצרנית משקאות ולועסים סוכריות גומי (GO HARIBO!) כולם מביטים בייאוש קל בעיקול הכביש ממנו צפויה להגיע הישועה. והישועה באה. ואפילו באה במהירות מרשימה! זה מתחיל מכמה אופנועי משטרה ובעקבותיהם קבוצת הרוכבים הראשונה, ועוד קבוצה, ועוד קבוצה והם רוכבים מהר (בואו לא נשכח שזה יום הרכיבה הארוך ביותר בטוּר והם יצאו בבוקר מברצלונה והגיעו אחרי בערך 200 ק"מ). תושייתו של האיש הביאה אותי לעמדת מפתח מעל אדנית גרניום גדולה ("יא פולניה, תעלי על זה וזהו!").
אז אתם חושבים עצמכם: זהו. חיכתה, ראתה, צילמה, חזרה הביתה. אבל לא!
כמו גרופי שרופה של הטוּר מימים ימימה, התייצבתי למחרת בבוקר באנדורה לה-וולה להזנקת היום הבא של הטוּר (שלב 8). חצי מהעיר הוסבה להיות "כפר טכני" שאיכלס את כל עובדי הטוּר, ויש אלפים מהם! מגרש החניה הגדול ביותר הוסב ליריד הטוּר שבו מכרו מכל הבא ליד: ביגוד לרכיבה על אופניים, מוצרי הטוּר למיניהם וכמובן אוכל. על במה הציגו את נבחרות הרוכבים (כ-6 גברים, רזים כמו ספגטי ולבושים בול אותו הדבר) אחת-אחת וכל תחנות הטלוויזיה הקימו אולפנים מאולתרים על כבישים שנסגרו לתנועה ודיווחו על המתרחש. לעצלנים כמוני המציאו את ערכת הטוּר: תיק קטן ו(כמובן) צהוב ובו חולצה, כובע, צמיד זוהר ועוד כמה שטויות קטנות – ברור שקניתי, כאילו דה!
מצאתי עמדה קדמית 2-3 מטרים מקו הזינוק וחיכיתי. וחיכיתי, וחיכיתי. בסוף התחילו להתאסף הרוכבים ותודות לשיחות שהתנהלו סביבי גם הבנתי שמולי עומד וגם חונה מנהל הטוּר (תחת איומים לא ניתן יהיה לגרום לי לזכור את שמו). אחרי בירור קצר עם ויקיפדיה בליל אמש ידעתי כבר לזהות את החולצות של מובילי הטוּר (צהוב למוביל הכללי, לבן למוביל בין הצעירים, ירוק למוביל בנקודות ולבן עם נקודות אדומות ל"מלך ההרים" למובילים בהגעה לפסגות ההרים) ויחד עם כל ההמון (פה היו הרבה יותר אנשים, זו עיר הבירה אחרי הכל..) בהיתי באנשי הספגטי כשהם משועממים וממתינים כבר ליציאה לדרך.
ואז הם התחילו. פשוט רכבו משם והשאירו את כולנו מאחור עד לביקור הבא של הטוּר (לטיפולכם המהיר אודה).
אל חשש, הטוּר לא גרם לי לאהוב יותר את אופני הכושר, אנחנו עדיין שומרים על קשר מינימאלי ביותר.
עכשיו, אי אפשר לכתוב על הטוּר בלי לדבר על לאנס ארמסטרונג. ובאמת מה עם לאנס ארמסטרונג תשאלו, ואני אגיד – איך אפשר לדעת? כולם לבושים אותו הדבר, את המספרים הם שמים על הגב אז לא רואים מקדימה, ועם משקפי השמש האלה, והקסדות במהירות הזאת – נו באמת, חסר התחשבות לחלוטין!
אז התחלתי לחפש באינטרנט. באתר הטוּר הייתי, לעדכוני הטוויטר של לאנס נרשמתי, חיפושים בגוגל עשיתי ואז גיליתי תגלית מרעישה: זה הכל עניין של נעליים וגרביים! ההבדל היחיד בין לאנס לחבריו לנבחרת הוא צבע הנעליים והגרביים, בחיי! אז התחלתי לחפש בתמונות שלי רוכב מקבוצת ASTANA עם גרביים שחורות ונעליים תואמות ומצאתי! לא ממש קיבל זמן מסך רציני אבל לאנס, חביבי, הכל באשמתך. בפעם הבאה שים סימן קצת יותר רציני, בחייך!
