פתאום קם אדם באמצע החיים ומחליט ללכת.
לא ברור לי איך שלמה ארצי מכיר את אחותי אבל זה בערך מה שקרה: פתאום באמצע החיים, הצטרפה לחברה שהחליטה לעשות את כל שביל ישראל לפני שתגיע לאמצע החיים. זה פרויקט מדהים, מעורר הערכה וקינאה, ויחד עם קבוצת חברים הן עמדו באתגר שהציבו לעצמן ואני אומרת: כל הכבוד!
יש רק בעיה אחת: זה הכניס לאחותי כל מני רעיונות לראש, כמו לעשות את שביל הפירנאים. אי שם בחודש יוני התקיימה שיחת טלפון ארוכה שהעלתה את ממוצע רמת החרדה באנדורה: מדובר פה בכמה מאות ק"מ של הליכה אבל אל חשש, לא בבת אחת, אלא על פני 4 שנים, כל פעם טרק של שבוע, בשאיפה פעמיים בשנה, עד לסיום. הצד האנדוראי בטלפון היה אילם מרוב פחד. הצד הישראלי היה חדור מוטיבציה ורוחו טובה עליו. הסתיימה השיחה.
עוברים כמה ימים. אני מכירה את אחותי: היא תשכח מזה. היא תשנה את דעתה. היא עסוקה. אין לה מספיק ימי חופש. יש לה ילדים לתחזק. והצד האנדוראי חוזר לשגרת חייו, נזכר שוב איך מחייכים ואיך נהנים מחיי עצלות ובטלה.
אבל משהו משתבש. זה מתחיל ממיילים עם קישורים לאתרים על המסלול, היא מתחילה להתמקד במסלול שיהווה את הטרק הראשון, והכי גרוע: היא באמת רואה בי שותפה פעילה לדבר הזה!
10 ביולי 2010. הרכב עוצר במגרש החניה ו-3 מתכוננים ליציאה לדרך: אני בוחנת את התרמיל ומקללת את אחותי שהחליטה בערב הקודם שלא ייתכן שהתיק שלי שוקל רק 7.5 ק"ג ולכן הוא עכשיו שוקל 8.5 ק"ג ואנחנו בשוויון (ספוילר: זו לא הפעם האחרונה שאקלל אותה בימים הקרובים). האיש כל כך ריחם עלי שהחליט להצטרף ליומיים הראשונים, כנראה כדי לוודא שלא אנפח את נשמתי בשעה הראשונה להליכה. אחותי עם חיוך גדול ומבט אל האופק. בעודנו אופטימיים מצלמים תמונת "יצאנו לדרך" ומתחילים להתקדם בשמורת אייגואס טורטס.
עובר הזמן ואני מתחילה לתהות באיזה רגע של חולשה הסכמתי לדבר הזה ומה היא הכניסה לי לשתיה כדי שאסכים. רק חושבת על שתייה וכבר התייבשתי. עכשיו אני רואה לחץ בעיניים של שאר הצוות. האיש ממלא את תפקיד המלאך ולוקח עליו גם את התרמיל שלי, ואנחנו ממשיכים בדרכנו.
קיים במקום כלשהו ספר חוקים למקומות לינה, ואחד החוקים שם הוא: "תמיד, רגע לפני שניתן לראות את היעד, תהיה עליה קטלנית שלא ניתן להעריך את סופה והיא זו שתשבור את רוחו של המטייל סופית". כל מילה נוספת מיותרת. הגענו למחוז חפצנו, תשושים, מזיעים, אבל בהרכב מלא בשעה 20:00.
בשלב זה המלאך שלי פרק וארז מחדש את התרמילים. הוא סיים את חלקו בטרק והיה צריך ללכת עוד כשעה עד לנקודת איסוף ממנה ניתן היה להגיע בחזרה אל האוטו. אין ספק שהייתי מפוחדת מעזיבתו, שכן הייתה לה רק משמעות אחת: הוא משאיר אותי לבד עם וונדר-וומן. מצד שני, בשלב זה כבר ביססתי היטב את מעמדי כחילזון מעורר הרחמים שבצוות. פעם אמר לי מורה שלי בארץ אחרת, שאנשים שנולדו בשנת העכברוש הם חכמים וגם ערמומיים ואני הפנמתי. הדרך לליבה של אחותי עוברת במטעים של עצי תה ולימון וכשהצלחתי לארגן לה תה עם לימון שדרגתי את מעמדי.
אין ספק: כשמגיעים לרפיוג'י לפני 20:00 נפתח ים של אפשרויות. יש זמן לפגוש אנשים מעניינים, להתארגן בחדר לפני כיבוי האורות, לעשות מקלחת חמה וארוכה... או שלא. תתפלאו כמה קצרה יכולה להיות מקלחת כשהמים קרים. טוב, נו, אפשר לצאת מהבניין ולפסוע בזהירות מסביבו כדי לאתר שביבי קליטה בטלפון הנייד... או שלא. מסתבר שהאיש ארז את הטלפון הנייד שלי ואת הדרכון שלי בתיק שלו כשהלך. אז מבלים זמן איכות, מתכננים את היום הבא, ושותים עוד תה עם לימון.
חידה: מה קורה כששתי אחיות שולחות את האיש הביתה ונשארות לישון ברפיוג'י?
עיניים נפקחות, מצמוץ אחד, שניים.
מבט לכיוון שכנינו לחדר הנוחרים בשלווה.
עיניים נעצמות.
עיניים נפקחות שוב.
מצמוץ, מבט הצידה.
החדר ריק.
גישושים אט-אט לטלפון שמתפקד כשעון.
בהלה!
התעוררנו מאוחר מדי וכולם כבר בחדר האוכל!
למזלנו הגענו כשעדיין ישבו אנשים ליד השולחנות והשלמנו את החסר במהירות. אף אחד לא עלה עלינו!
יום שלישי של הטרק. שוב אנחנו האחרונות שיוצאות לדרך (אי אפשר להפסיק את המסורת). יום מאתגר מבחינת המסלול: 2 עליות קשות, ומעבר הרים שצפוי להיות מושלג. התחלנו באופטימיות והטיפוס הראשון עבר בשלום. האזור מלא אגמים קטנים ומקסימים, בחלקם גושי קרח שטרם נמסו, פריחה יפה ומצברוח מרומם! הפסקה לארוחת בוקר קלה, מילוי מים מהנחל ולדרך! והטיפוס אכן קשה, אבל מתקדמים יפה, ולפי ה-GPS כמעט והגענו לגובה היעד שלנו, הצטלמתי בגובה 2500 מ' ואז בא משפט המחץ: "אני לא רואה את שני האגמים האלה במפה...".
והרי לכם שיעור ילדים: שביל אדום-לבן הוא לא אותו הדבר כמו שביל אדום. זה כנראה שביל אחר.
כשתי איילות קלות רגליים חזרנו על עקבותינו במורד ההר. והגענו לתחילת הטיפוס הנכון. כמה דקות להשבת הנשימה, מקללת אותה בשקט על משקל התרמיל ויוצאים שוב לדרך. את ארוחת הצהריים אכלנו בסוף העלייה – כן, הגענו בשלום! הנוף היפה ביותר הוא זה שבו מגלים שהגענו לשיא הגובה ומכאן השיפוע ידידותי יותר. וממשיכים ללכת, ועוד ללכת, ועוד. ומרחוק רואים את האגם ולידו גבעה, וכבר יודעים שמאחוריה נחבא לו הרפיוג'י. יש עוד אנשים מעניינים, עוד עדשים והכי חשוב: יש מים חמים במקלחת!!!
אבל יש מישהו אחד שכן הגיע ל-JOU.
הגיע בערב ומצא על הכביש שתי אחיות:
אחת צועדת במרץ והשנייה נגררת מאחור.
אחת מתבוננת בהמשך המסלול במבט של "כמה חבל שלא ממשיכים"
והשנייה במבט של "איזה מזל שלא ממשיכים".
אני חייבת לה 4 ימים של הליכה בנוף מדהים.
אני חייבת לה את התזכורת לקיומם של שרירים שלא ידעתי שקיימים אצלי.
אני חייבת לה את התחושה המדהימה של להוריד את התרמיל מהגב.
אני חייבת לה את הרגל שכאבה לי עוד שבוע שלם.
אני חייבת לה את הגילוי שאני יכולה לעשות את זה.
אני חייבת לומר לה שאני אוהבת אותה. יומולדת שמח לך!
