100 כריכונים קטנים

ושוב פוסט תמונות...

באחד מימי ראשון עשינו סיבוב בעיר (כן אמא, שוב יצאנו עם סמיילי) וביקרנו במסעדה חדשה יחסית בעיר.

מאוד מצא חן בעיני הקונספט, אם כי יש מה לשפר בעניין התור לתשלום (אני מציינת זאת כי ברור שבעלי המסעדה קוראים את הבלוג. בעברית. כמו שפעם היינו אומרים: sure, ברור).

אם כן, נא להכיר: מסעדת 100 הכריכונים. ליתר דיוק, סרבסריית 100 הכריכונים (סרבסריה הוא מקום בו מגישים סרבסה = בירה).

התפריטים מיוחדים ומאוד מצאו חן בעיני:

מחירי הכריכים נעים בין 80 סנט ל-2 אירו, ויש טופס הזמנה מיוחד שנמצא על כל השולחנות – אמנם צריך למלא את ההזמנה לבד, מה שהיה מאתגר מעט אבל עברנו זאת בהצלחה.

שילמנו ואז חיכינו והעלנו השערות מה יגיע מן המטבח. 

כשקראו לנו לקחת את ההזמנה שלנו הופתענו לטובה – המנות היו לא רעות בכלל, מוגשות יפה ועל הלחמניות עצמן הוטבע שם המסעדה – מקורי, חמוד וכמובן טעים!

נשנוש נאצ'וס

הכריכונים!!

עוד מבט על הכריכונים לפני שהרשיתי לאיש "לקלקל" את הסידור

הגירסה שלנו לקינוח: כריכון גבינה וריבה מלחם שוקולד

חמוד עד כדי כך שהחלטתי לצלם ולכתוב על זה פוסט. 

אפילו לעגלה של סמיילי היה מקום, וזה לא בא בקלות עם עגלה שניתן לומר עליה דברים רבים אבל "קטנה" זה לא אחד מהם...

אך בלילה בלילה אני יולדת בספרדית*

אני אוהבת לדחות דברים.
ישבתי לי וחשבתי על נושא שאני רוצה לכתוב עליו ואז קלטתי שדי התחייבתי לכתוב על הלידה של סמיילי. אין לי מושג מאיפה מתחילים, אבל הנה זה בא!

תאריך הלידה הצפוי שלי היה 20 באוגוסט לפי הרופאה ו-19 לאוגוסט לפי הספר עם הגלגל.
אחרי שאמרו לי באותו שבוע יותר מ-20 פעמים
"מה פתאום! הבטן שלך גבוהה עדיין. עוד יש לך זמן",
"אף אחת לא יולדת בתאריך הצפוי",
וגם "הריון ראשון תמיד נמשך עד אחרי התאריך הצפוי",
הגעתי לבית החולים ב-19 באוגוסט ב-6 בבוקר ואושפזתי בהמתנה ללידה.

אני מודה שגם אני חשבתי שיש לי עוד לפחות שבוע. לגמרי במקרה התיק לבית החולים היה מוכן, ולשמחתנו בשבוע 37 סוף-סוף גם בחרנו שם עליו היינו צריכים להצהיר כבר בזמן האשפוז.
קיבלתנו חדר פרטי, פיג'מה מהממת ואוורירית משהו, ומוניטור שכל כולו שלי לשעתיים הקרובות.
בחדר הייתה גם ספה לטובת אורחים ו/או בן הזוג שיוכל לישון עם זוגתו. 

 מאוחר יותר שוחררתי קצת להסתובב במסדרון הלוך ושוב, מה שהתגלה כמשמים למדי – המסדרון לא היה כזה ארוך...

 מאחר ועבר עלי כל היום בהמתנה, גיליתי שיש משהו שבסופו של דבר שכחתי להכניס לתיק של בית החולים – את הרשימה!!!

לא, לא מדובר על רשימת קניות אלא רשימת המילים והמשפטים שהכנתי ללידה מבעוד מועד עם מורתי לספרדית. כן, בשיעור הספרדית האחרון שלי ישבתי עם מורתי על כוס קפה ותרגמנו לספרדית מילים אופטימיות כמו "אני רוצה משכך כאבים" או "איפה הרופא????" מתוך ידיעה ברורה שברגע האמת יש סיכוי סביר שלא אזכור כלום.
מכולם, המשפט החשוב ביותר אחרי "אני רוצה אפידורל" היה  No queremos agujeros en las orejas del bebé.
"אנחנו לא רוצים שיעשו לתינוקת חורים באוזניים!" ולא – זו לא בדיחה. בית החולים נהג לבצע את ההליך הזה לתינוקות (בנות) בגיל של כמה שעות ועד לא מזמן אם לא ביקשת שלא יעשו זאת, עוד היית עלול לקבל את בתך מן האחות כשלאוזניה עגילים. זה פשוט היה מקובל ביותר. לשמחתנו, בית החולים שינה את מדיניות החירורים שלו וכעת מבהירים למגיעים ללדת שאם ברצונם לחורר את אוזני התינוקות, עליהם להביא בעצמם את העגילים משום שבית החולים הפסיק לספק אותם. כך אפשר לראות בחלונות ראווה של חנויות תכשיטים את התמונה הבאה.

אז אמנם שכחתי את הרשימה בבית, אבל הצלחנו להבהיר כמה פעמים שאנחנו ממש, אבל ממש לא רוצים חורים באוזניים של סמיילי, והמשכנו לבהות במוניטור ובשעון. 

לעת ערב נלקחנו לחדר הלידה לא לפני שהמיילדת יעצה (בחוכמה) לאיש ללכת לאכול משהו למען לא יפריעו קרקורי בטנו לסמיילי בדרכה החוצה אל העולם.
הצוות קיבל את פנינו בשלווה בחדר הלידה: רופא מיילד, רופא מרדים ושתי מיילדות.
פתחנו כמובן בטקס הקבוע:
"אנא דברו אנגלית...
אה, אף אחד לא מדבר אנגלית חוץ מהרופא המרדים שמדבר קצת?
טוב. אז אנא רחמו עלינו ודברו בספרדית  א י ט י ת, טוב??"

והם היו כל כך בסדר!
בלי שמץ של ציניות הפעם, התקשורת עבדה בסדר גמור. גיליתי שאני זוכרת איך אומרים "משכך כאבים", גיליתי שהרופא המרדים היה מקצוען אמיתי, גיליתי שאני ממש עייפה והרופא שבה את לבי כשאמר לי שיש עוד זמן ושפשוט כדאי לי לישון קצת.  כן. הצוות ישב לו בחדר הסמוך, פטפט בסבלנות (רק מסך עם משחק של בארסה היה חסר שם), ואני ישנתי לי. 

ישאלו חדי האבחנה: "ואיפה היה האיש?". ובכן, האיש היה עסוק בצילום סרטוני וידאו כדי להוכיח לי שנחרתי. אהבת חיי, כבר אמרנו?

לאחר שעה העיר אותי האיש. הושטתי את הידיים כדי לקבל את סמיילי נקייה וחייכנית אבל הסתבר שעדיין לא הגענו לשלב ההוא. 

דוקטור דוראן, המיילדת רוזה-מריה והאיש יחדיו סיפקו תמיכה מדהימה, ושעה לאחר מכן, 10 דקות לפני שהסתיים ה-19 באוגוסט, יצאה לה סמיילי לאוויר העולם וזכתה לברכת BENVINGUDA – ברוכה הבאה לקטלוניה!

 החדר שלנו חיכה לנו לאחר הלידה ועמד לרשותנו במשך ששת הימים הקרובים. לרוב משתחררים מבית החולים לאחר 3 ימי אשפוז אולם מכיוון שסמיילי שקלה מעט יחסית, השאירו אותנו בבית החולים עד שהאנדוראית הקטנה שלנו התחילה לעלות במשקל.

אני חייבת לגלות סוד:
סמיילי שהתה אתי בחדר 99% מהזמן מרגע לידתה ועד ששוחררנו הביתה.
אבל כשחזרה מהפעמים הספורות שלקחו אותה לבדיקות, מיהרתי לבדוק שאין לה חורים באוזניים...

כשחשבתי לתומי שמרפי כבר שכח מקיומי, הוא חזר לביקור. את ההודעה על שחרורנו מבית החולים קבלתי כשהאיש היה מרחק 200 ק"מ מבית החולים, עם האוטו. אבל הכל בסדר, התקשרתי לחברתי היקרה מ' וקבענו שהיא תסייע לי להגיע מבית החולים הביתה. שמחה וטובת לב התחלתי לארוז את חפצי ואז הבנתי שגם אין לי מפתחות כדי להיכנס הביתה. נו טוב, מזל שהיה מפתח נוסף זמין.
בעודי אורזת, נכנסה אחת האחיות לחדר והרביצה נאום קטן בקטלאנית שממנו הבנתי משהו שקשור בשחרור שלי מבית החולים ומשהו על החדר ועל השעה 12:00. היה לי ברור שאני צריכה לפנות את החדר. התחלתי לגמגם שאני מחכה שיבואו לקחת אותי, ושסמיילי צריכה לאכול ואז עברה האחות לדבר בספרדית במהירות אנושית יותר. ממש לא היה אכפת לה מהחדר. יכולתי לשבת שם עד הערב. היא פשוט דאגה מכיוון שהכינו לי מכתב שחרור כבר בשעה 12:00, ולכן לא אקבל את ארוחת הצהריים!
אני יודעת שאתם יושבים בנשימה עצורה, כוססים ציפורניים ותוהים האם רעבתי ללחם. ובכן, אמנם בית החולים יעיל אבל לא עד כדי כך. לא עברו 5 דקות מאז יצאה האחות והגיעה אחות אחרת עם מגש של אוכל. יתרה מכך, אפילו קיבלתי את הטופס הרגיל כדי לבחור מה ארצה לאכול למחרת. דווקא חבל, היה תפוח אפוי לקינוח...

שוחררתי הביתה ביום הנישואין שלנו והבאתי הביתה את המתנה הכי מדהימה שיכולנו לתת ולקבל.

לשיעורי הספרדית לא חזרתי.
מבחן הגמר שלי היה ב-19 באוגוסט בבית החולים על שם גבירתנו מריה.
ללדת בספרדית ולתרגם לאיש תוך כדי הלידה זה מבחינתי ציון עובר בהחלט!

* יחי השפם של שלמה יידוב!