במסגרת תחביבי הידוע "רבותי, ההיסטוריה חוזרת", חפרתי שוב ברשימותיי
המרופטות אחרי טיול בבוקר שמש נחמד בשכונה רווית כלבים. זה הזכיר לי יום מקסים
ביולי (כן, עברו כמה ימים מאז, אני יודעת. לא להציק!) בו יצאנו לתחרויות הכלבים
במחוז Canillo.
תחרויות הכלבים הן אירוע שנתי שמביא צופים רבים לאמצע שום מקום – מקום
ללא שֵם בצד הדרך בו מקימים באופן זמני מסלול לכלבים. וכאן המקום לחדד – אין
הכוונה לתחרות ריצה בין כלבים. פה מדובר, רבותי, בהכתרת כלב הרועים המצטיין באזור! המסלול הוא לא מסלול ריצה אלא מקום מרעה לכבשים
בו הוכנו מבעוד מועד מקומות לכינוס עדר כבשים קטן. המתחרים, על 4 רגליהם, מתחרים
במהירות בה יכנסו את העדר למקום המתאים לפי הוראות הרועה.
לכל מתחרה יש זמן קצוב בו עליו להראות עד כמה הכלב שלו נשמע להוראותיו
וכן להראות את יכולות הכלב בנוגע להכוונת העדר וכינוסו למקום מוגדר. אחד-אחד (וגם
אחת) קיבלו המתחרים את ההזדמנות לזכות
בתואר הנכסף. במיוחד היה מעניין לראות כיצד נותן כל רועה את ההוראות לכלב - חלקם בצרפתית, חלקם בנהמות וקולות, וחלקם בשריקות בלבד.
החלק הראשון של התחרות ארך כשעתיים. אחריו החל השלב השני בו נדרשו
הכלבים לנווט את הכבשים במסלול מעט יותר מורכב, אך אותו לא ראינו עד סופו.
בואו נודה באמת: אמנם היה זה יום יפהפה ושטוף שמש, וכולנו נהנינו מאוד מן האירוע, אבל כפי שלמדנו בדרך הקשה, מי שמפריע את הסיאסטה של סמיילי מסתבך קשות (קטלאנית בנשמתה).
בואו נודה באמת: אמנם היה זה יום יפהפה ושטוף שמש, וכולנו נהנינו מאוד מן האירוע, אבל כפי שלמדנו בדרך הקשה, מי שמפריע את הסיאסטה של סמיילי מסתבך קשות (קטלאנית בנשמתה).
קצת תמונות וסרטונים מהיום המהנה ההוא:
