חיים בהרים

יום שני, 21 במאי 2012

האסם של ג'וּאן

לא מזמן הזדמן לי לפגוש אם ג'ואן יחד עם האיש.

את ג'ואן הכרנו דרך בת זוגו הבריטית.

ג'ואן הוא אנדוראי מלידה, אחד מאלה שכמה מההרים והגבעות הסובבים אותנו שייכים למשפחתו אבל לעולם לא תשמעו על כך ממנו כי ג'ואן הוא איש צנוע ומעט שתקן, בעיקר בסביבת דוברי אנגלית.

כבן למשפחה אנדוראית ממוצעת בימנו, ג'ואן מגדל טבק בחלק מהשטחים שלו, אם כי בימנו לא מדובר בעסק כלכלי במיוחד אלא יותר בשימור המסורת. על שטחים אחרים נבנו בתים למכירה או השכרה, ובכלל, העיסוק בנדל"ן גדל. בין שאר הדברים, ג'ואן גם תרם למדינה את בית המשפחה הישן והפך למוזיאון שהוא אגב אחד מכמה באותו סגנון שיש במדינה שממחישים באופן יפה ומעניין את החיים באנדורה לפני שהגיעו אליה הטכנולוגיה, הקדמה והתיירות.

לג'ואן יש גם אסם.

מדובר במבנה ישן ששימש כאסם לפני שנים ומזה זמן משמש כמחסן. לא מזמן שיפץ ג'ואן את גג המבנה וכעת הוא חושב להשכיר את המבנה. האיש ואני ביקרנו שם והתמוגגנו רק מלראות את תקרת העץ המקסימה. כשהצלחתי סוף סוף להוריד את העיניים מהתקרה, ראיתי עוד כמה אוצרות שמפוזרים באסם, שרידים לימים אחרים.

אין לי הרבה מה להוסיף – התמונות מדברות בעד עצמן...

יום שני, 19 במרץ 2012

הדואר בא היום

הפעם החלטתי לממש איום ישן שלי ולספר על מערך הדואר באנדורה. אין זה סוד שאחד המוזיאונים החביבים עלי באנדורה הוא מוזאון הדואר ששוכן בבנין קטנטן בעיר אורדינו, ואליו אני לוקחת כמעט כל אורח שמגיע לביקור, גם בזכות המצגת האורקולית שקיימת גם בשפה האנגלית.
המצגת מספרת את סיפורה של אנדורה דרך סיפורו של הדואר ודרך פעולתו כאן, והפוסט של היום הוא פחות או יותר תמליל המצגת:

מוזאון הדואר באנדורה

לפני מאות שנים, הרומאים יצרו מערכת לוגיסטית של שירות הדואר המאורגן הראשון מסוגו בעולם – Cursos Publicos. התפתחות הדואר תרמה להתפתחות של מדינות רבות, ובמקרה של אנדורה, תרמה לפתיחתה לעולם.
היום הכל קל יותר. הדואר עובד פחות או יותר כמו כל מקום אחר בעולם, אבל לא תמיד זה היה כך.
עם דעיכת האימפריה הרומית, הדרכים והדואר ירדו בחשיבותם. במשך שנים נמסרו הודעותיהם של מלכים ואצילים בידי שליחים על גב סוסים או ברגל. המלך פטר הגדול מאראגון (1239-1285) הוא זה שחוקק חוק שהסדיר את חלוקת הדואר עבור נתיניו. מאוחר יותר, במאות 17-18, הפכה אנדורה לתחנה חשובה בדרך בה עבר הדואר ונהגי הפרדות עברו בה בכל עונות השנה נושאים חדשות וידיעות שונות. לאט-לאט הפכה העברת הידיעות למאורגנת יותר כשהופיעו בתי הדואר הראשונים לאורך הנתיבים ובמאה ה-19 החלו נהגי הפרדות לפנות את מקומם לרכבים ורכבות.
החיים באנדורה לא היו קלים אז, וגם לא ההגעה אליה. למרות הקשיים, במאה ה-19 נראה שהדואר עבר ממקום למקום כשורה, למרות שלא היה באנדורה אפילו משרד דואר אחד. למעשה, הדרך אותה עשו חלק מהמכתבים הייתה ארוכה ולעיתים מפותלת מאוד. חלקם נשלחו ללא בולים, ואלה נוספו להם בעיר La Seu D’Urgell מעבר לגבול עם ספרד, או בעיירה Hospitalet מעבר לגגבול הצרפתי, חלקם נשלחו עם בולים, הכל היה אפשרי. בכל מקרה, גם ללא משרד דואר היו המכתבים צריכים להגיע ליעדם בתוך אנדורה, ולמעשה, כל אדם שנסע בדרכים שימש כדוור לעת מצוא. מה שברור הוא שאיש לא קיבל תשלום על שירות זה.

בקיץ: ברגל,בחורף: על מגלשיים.
שירות הדוורים האנדוראים

בתחילת המאה ה-20 עדיין לא היו כבישים סלולים באנדורה, וגם הרכבת לא הגיעה לכאן, כך שאנשים עדיין עברו ממקום למקום באותן הדרכים: ברגל או על גב פרדות.ככל שהיעד היה גבוה יותר, כך הייתה הדרך קשה יותר, ובחורף הכל הפך קשה הרבה יותר. כשהמסע מברצלונה לאנדורה ארך כ-30 שעות, היה צורך לשלם תוספת על משלוח מכתבים לאנדורה.
לאט לאט השתפרו הדרכים וגם התקשורת. בשנת 1916 נתן הבישוף Joan Benlloch (שהיה נסיך-שותף של אנדורה באותה עת) את ברכתו לסלילת דרך בין La Seu D’Urgell ו- Andorra La Vella , מה שנתן דחיפה חזקה לצמיחה הכלכלית של האזור. כעת יכול היה הדואר להגיע לאנדורה ברכבים של חברות שסיפקו שירותי תחבורה מספרד לאנדורה.
ב-20 ביוני 1930, נחתם הסכם ספרדי-צרפתי לייסוד שירות דואר באנדורה ברוח שיתוף פעולה בין המדינות למען שיפור שירות הדואר. משרדי דואר של שתי המדינות נפתחו באנדורה, ובעלי תפקידים הגיעו משתיהן לביצוע מטלות אדמיניסטרטיביות, אך מחלקי הדואר היו אנדוראים מתוך הנחה שתושבי המקום מכירים את המדינה והדרכים טוב מכל אחד אחר. במקביל, הופיעו הבולים הראשונים בספרד וצרפת הנושאים תמונות מאנדורה. מחירי המשלוחים היו נמוכים כפי שהתחייבו ספרד וצרפת בהסכם, וכמו כן, הדואר הפנימי הועבר בחינם, מה שהתקיים עוד קודם לכן, אך כעת הפך לעובדה רשמית.

בשנת 1932 נוסדה חברת ההסעות האנדוראית הראשונה Autos El Valira שנסעה בקו שבין La Seu D’Urgell ו- Andorra La Vella ותרמה לסדירות העברת הדואר.
שנות ה-30 היו שנים סוערות באנדורה כשאירועים רבים התרחשו תוך זמן קצר יחסית. תחנות הרדיו האנדוראיות הראשונות נשמעו באירופה, שדה התעופה הראשון נבנה ב- La Seu D’Urgell, והטלגרף והטלפון הגיעו. עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד, וכן מלחמת העולם ה-II, גברה תנועת סחורות ותכתובות. המאקי והמחתרת הצרפתית ניצלו את הניטראליות של אנדורה כדי להעביר דרכה מידע מודיעיני. לבסוף, כשהושב הסדר על כנו באירופה, גילתה אנדורה את המסחר ובה בעת התיירות גילתה את אנדורה. מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת נמצאת אנדורה בתהליך מתמשך של שינוי.

בולי אנדורה

היום שירות הדואר מאורגן, בעל תשתית וערוך לטיפול בכמויות הדואר שעוברות במדינה, ועובד כמו בכל מדינה אחרת. עד לפני כמה עשורים עדיין היה הדואר בתוך המדינה בחינם, אך כיום זה כבר כרוך בתשלום. משרדי הדואר הם עדיין ספרדים או צרפתים (אין משרד דואר אנדוראי), וכל אחד בוחר כרצונו על מי לסמוך...

מימין: תיבת דואר ספרדית, ומשמאל: תיבת דואר צרפתית. באמצע מה שהכי חשוב: ערמונים!! (תודה לענת על הצילום!)

יום רביעי, 8 בפברואר 2012

3 שנים!

השבוע זה קרה!
שיפרנו את ממוצע הקולנוע שלנו באופן משמעותי בשני סרטים שהוקרנו עם הפסקול המקורי באנגלית ("גברת הברזל" ו"היורשים")!!!
קולנוע ספרדי וגם אנדוראי זו חוויה בלעדית לדוברי השפה. הסרטים כולם מדובבים. לא, לא רק סרטי דיסני לילדים אלא כל הסרטים שאינם דוברי ספרדית זוכים לטיפול הנ"ל. לא רק זה, אלא שכדי לשמור על אחידות (כך מספרים לי חברים – ממש לא בדקתי בעצמי...), יש מדבבים קבועים לשחקנים ידועים. כך לטום קרוז למשל יהיה מדובב קבוע שייקרא למילואים בכל פעם שקרוז המקורי יככב בסרט – ממש משקיעים!
עם כניסת ה-FIBRA לחיינו למדתי מושג חדש: V.O.
ה-FIBRA הלא היא ה-FIBRA OPTICA היא חיבור לסיב האופטי שקיים כיום בכל בית באנדורה. באמצעות התשתית הזאת אנחנו מקבלים שרותי אינטרנט מהיר, טלפון 'קווי' וטלוויזיה. קצת אחרי שהפלא הותקן אצלנו בבית למדתי לחבב את הכפתור הכחול בשלט של הממיר החדש: בערוצים ברי מזל, הוא מחליף את הפסקול ב-VERSION ORIGINAL , או כפי שזה מוצג על המסך: V.O. .
וזה הקוד שלמדתי לחפש עכשיו באתר של בית הקולנוע הגדול באנדורה – בין שלל הסרטים המדובבים לספרדית וקטלאנית, צץ לו פה ושם סרט עם הכיתוב הנכסף, רק שכבר ראיתי בעייתיות קלה כששוד ושבר – זה מופיע גם לסאונד מקורי ב...צרפתית! הישמרו לכם!

גם השנה ציינו את המעבר משנת 2011 לשנת 2012 עם ענבים.
הפעם עם משפחה אחרת, הרבה אנשים, גיטרות ושירים ובעיקר הרבה שמפניה: בקבוקי שמפניה, גלידת שמפניה, עוגת שמפניה – מה לא היה שם?
אני חייבת לציין שזה ממש לא היה פייר! קיבלתי ענבים ממש גדולים! ועם גרעינים!

עוגת השמפניה

כוסות הענבים ממתינות לחצות

וככה נשמעים רגעי אכילת הענבים (למען פרטיותם של המשתתפים המרתי את קובץ הוידאו לקובץ סאונד). כל קריאות ה"NO! NO! NO!" בהתחלה נועדו למנוע מכולם להתבלבל בצלצולים המקדימים של השעון כדי שאף אחד לא יתחיל במירוץ הענבים לפני הזמן...

*******************************************************

נכון שזה עבר מהר? 3 שנים אנחנו חיים באנדורה, לא להאמין!
3 שנים של חיים בהרים. וואו.
איך מסכמים כזה דבר? כנראה שלא מסכמים, כי זה מוזר מדי.
איך אתה מסכם תקופה מחייך שבכלל עוד לא נגמרה?!?
אתה רק יכול להישען לאחור, לעצום עיניים ולחייך במחשבה על המון רגעים שמחים שהיו בזמן הזה,
ואז לפקוח את העיניים ולחייך חיוך רחב אפילו יותר ולומר "טוב לי!"

יום ראשון, 5 בפברואר 2012

שלג שלג שלג ויהודים

בסוף השבוע שעבר זה סוף-סוף קרה – השלג ה'רציני' הראשון ירד אצלנו בבית. בהרים ירד כבר מזמן, ועונת הסקי בעיצומה, אך יחד עם זאת זה לא חורף מוצלח. כמויות השלג לא כמו בשנה שעברה, ואתרי הסקי הקטנים סובלים מהמצב ולעתים נאלצים להפנות גולשים לאתרים הגדולים יותר.
לרגל השלג, ביום ראשון שעבר לא עשינו כלום. החלטנו לקחת יום של הפסקה וכולו עבר עלי ברביצה ליד האח שהאיש הדליק למעני, בקריאת ספר ובגיחות קצרות לחלון כדי לוודא שהפתיתים לא מפסיקים להגיע. היה פשוט מושלם! ביום חמישי האחרון ירדו הטמפרטורות באופן ניכר והממשלה האנדוראית הפיצה אזהרות מפני הקור והמלצות שלא לצאת מהבתים ולהגביר את החימום. הטמפרטורות אכן ירדו, ואצלנו נמדדו אף 10 מעלות מתחת לאפס, אבל לשמחתנו החימום פועל באופן תקין ולא נרשמו תקלות. השלג יורד זה היום השלישי ללא הפסקה והיום עלו מעט הטמפרטורות ולכן השלג התעבה והוא כעת נוצתי ורך, בדיוק מהסוג שמצטבר וצובע הכל בלבן... שלשום ואתמול נסגר אתר הסקי הגדול שקרוב אלינו בגלל תנאי מזג האויר ובעיקר הרוחות החזקות.

הכיף שבימים מושלגים - האיש מפנק אותי ומדליק את האח

ברוח אירועי השבוע האחרון (ההסבר בהמשך), הפעם החלטתי לחלוק שלושה סיפורים מהווי הקהילה היהודית באנדורה:

******************************************

מרוקאי לתמיד
לפי החוק באנדורה, בעלי תושבות באנדורה יכולים להגיש בקשה להפוך לאזרחים אחרי כ-20 שנות תושבות. במשך אותן שנים מחדשים את התושבות כמה פעמים, ובסופו של דבר מגיעים למעמד בו (אם רוצים כמובן) מבקשים להפוך לאזרחי הנסיכות. אבל יחד עם שאר הדרישות, האנדוראים דורשים מן המועמד לוותר על האזרחות האחרת שלו כדי לקבל את האזרחות האנדוראית.
הבעיה?
רוב הקהילה היהודית שגרה באנדורה מורכבת מיוצאי מרוקו ושם ע"פ החוק המרוקאי, אי אפשר להפסיק להיות מרוקאי. גם אם תרצו מאוד להפסיק, מרוקאי זה לתמיד! מסיבה זו (וכמובן לאחר הבאת לשון החוק המרוקאי ותרגומו), ויתרו באנדורה לאותם מרוקאים והם זכו באזרחות שביקשו לאחר שנים של תושבות.
תשאלו מה זה נותן?
ובכן, קודם כל זכות הצבעה בבחירות, אפשרויות תעסוקה רחבות יותר כמו למשל עבודה במשרדי הממשלה שאפשרית רק לאזרחים ועוד.
מצד שני, להסתובב עם דרכון שחלק מפקידי ההגירה בעולם אינם מזהים כלל זה לא בהכרח יתרון, ויעיד על כך מכר שמסתובב עם מפת אירופה (מוגדלת, מה לעשות) כדי להוכיח שאנדורה זו באמת מדינה...

אחרי ברית מילה – הולכים לכומר
אנדורה היא מדינה קתולית, וככזו, במשך שנים רבות מרשם האוכלוסין בנסיכות היה פשוט רשימת כל האזרחים שעברו הטבלה בכנסיות. בסוף שנות ה-60 הגיעו לכאן היהודים הראשונים וכעבור כמה שנים נולדו הילדים הראשונים בקהילה. כשרצו לרשום אותם הופנו ההורים לכומר לתאם הטבלה. היו אלה הילדים הראשונים באנדורה שלא היו קתולים והמדינה לא ממש ידעה איך להתמודד עם אנשים שלא היו מוכנים להטביל את ילדיהם.
במשך כמה שנים נותרו ילדי הקהילה הראשונים לא רשומים עד שבסוף נמצאה פשרה: אמנם לא היו צריכים להטביל את הילדים, אך עדיין, הרישום בוצע בכנסייה. ההסדר הזה החל לפעול לפני קצת יותר מ-30 שנה, ובמשך השנים התרחבו סמכויותיהן של העיריות השונות באנדורה, כך שכיום רוב הפעילות היא מול העירייה שמטפלת בניירת. לפעמים דברים שנראים פשוטים אינם כאלה כלל...

בית קברות
עד היום קיים באנדורה בית קברות נוצרי בלבד. בשבוע שעבר הנושא עלה בצורה מצערת כשאחד מבני הקהילה נפטר במפתיע ביום רביעי. בני הקהילה נקברים, אם כך, בבית הקברות היהודי שבעיר טולוז בצרפת (שם יש קהילה יהודית גדולה ושם גם קונים אוכל כשר), מרחק כ-200 ק"מ מאנדורה. ביום חמישי יצאנו באוטובוס ללוויה שנערכה בשעה 15:00. מזג האויר היה די קשה ואני חייבת להודות שנהג האוטובוס היה מקצועי מאוד – רוב הכביש במעבר ההרים היה מפולס חלקית (נתיב אחד באמצע הכביש שמחייב לזוז הצידה לחלק עם השלג (והקרח) בכל פעם שבאה מכונית ממול), ולאחר מעבר הגבול לצרפת, עד שהגענו למקום המיושב הראשון היו חלקי כביש נרחבים שלא פונו כלל. הנסיעה ארכה 3.5 שעות לכל כיוון, כשכל היום מלווים אותנו רוח ושלג, גם בטולוז עצמה.

על הלוויה עצמה אין מה להרחיב – זו הייתה המחשה כאובה לקהילה מלוכדת ומשפחתית שמחבקת את המשפחה האבלה ועוטפת אותה באהבה.

עבורי זו הייתה הלוויה הראשונה בטולוז בה השתתפתי, ובה נוכחתי באופן החזק ביותר בסיבה בה לפני כל מערכת בחירות באנדורה מבקשים נציגי הקהילה מהמועמדים לראשות הממשלה לקדם את הטיפול בהקצאת שטח לבית קברות יהודי באנדורה. בזמן מגורי באנדורה כבר נערכו פה בחירות פעמיים, ועוד אין חדש בנושא.

יום חמישי, 19 בינואר 2012

אין תלונות. באמת שאין תלונות

...ולמה שיהיו? חזרנו מחופשה חלומית באיים המלדיבים לפני חודש.
חבריו הקרובים של האיש יודעים שהיה לו פעם חלום להגיע לאיים המלדיבים. ובכן: לא עוד! תכנון של יותר משנה הגיע לשיאו בדצמבר האחרון בו המראנו לשבוע באיים החלומיים האלה. וזה באמת כמו חלום.

האיים המלדיבים נמצאים במרחק 2-3 טיסות מישראל. במקרה שלנו הטיסה הראשונה הייתה לעמאן, אחר כך לקולומבו (סרי-לנקה) ואז למאלה (בירת המלדיבים). משם, ההעברה למלון הייתה באמצעות טיסה נוספת של כ-40 דקות במטוס ימי קטן.

מוניות אויר מלדיביות

הטיסה במטוס הימי ממחישה בצורה הטובה ביותר איך נראים האיים המלדיבים, והיא חוויה בפני עצמה. תחנת ה"מוניות הימיות" עמוסה לעייפה, מטוס ממריא ואחר נוחת ללא הפוגה. הטיסה מאפשרת לראות את הצבע המיוחד של המים, את האיים, המים הרדודים והשוניות, והיא מומלצת בחום גם לכאלה שההעברה שלהם למלון היא בסירה (מלונות קרובים יותר לבירת המלדיבים).
תחנת המוניות:

מלונות רבים במלדיבים הם פשוט אי שלם וכך היה גם המלון שלנו: MEDHUFUSHI ותודה לראול על ההמלצה!
חלק מהאי מכיל את מגורי העובדים והחלק האחר מכיל את מתקני המלון וחדרי האורחים.

בריכת האינסוף

מי צריך יותר מזה?

חלקים נוספים של המלון בנויים על עמודים בתוך המים כמו מסעדה, בר, ספא וכן שתי שורות ארוכות של חדרים שבנויים לתוך הים.
שם, בקצה השורה, בחדר האחרון ממש בצד השקיעה, היה החדר שלנו.

המרפסת שלנו

ושוב המרפסת שלנו


החדרים על המים (כד המים נועד לשטיפת רגליים מהחול ונגד החום)

האי הוא מעין יחידה אוטונומית שדואגת לספק את צרכי עצמה, ומהווה דוגמא לשמירה על איכות הסביבה ולחסכון. צוות המלון ממחזר מה שניתן, דואג לשמירה על הטבע בים וביבשה, ומתפיל את מי השתיה של האי. בכל בוקר נודדת עגלה בין החדרים ויחד עם סידור החדר, מקבלים בקבוק מים מותפלים חדש.

מים מותפלים תוצרת מדהופושי

החדרים שעל המים זוכים לנוף מקסים ובלתי מופרע של הים, כמו גם מרפסת גדולה עם מיטות שיזוף, נדנדה ומדרגות לירידה ישירות אל המים מן החדר. כבר בדקות הראשונות שלנו במרפסת ראינו צב מים שוחה לו בנחת ליד המרפסת, וכמובן דגים. האיש מיד ניצל את המדרגות לבדיקת ציוד השנורקל שקנינו במיוחד לחופשה הזאת. הצד החשדן יותר בינינו העדיף מקלחת חמה אחרי הדרך הארוכה.

הסנפירים, המסכה והשנורקל אכן היו הפריטים בהם השתמשנו הכי הרבה במהלך החופשה (לא כולל כמובן בגדי ים ומגבות) – 6 ימים בשבוע מציע המלון סירה שלוקחת את כל האורחים שנרשמו בקבלה, כל פעם למקום אחר, כדי ליהנות משעת שנורקל רגועה וחינמית (משהו בסגנון של חצי שעה שיט, שעה שנורקל וחצי שעה שיט חזרה). ביום הנוסף הם מציעים ספארי שנורקל של כמה שעות בתשלום. במבט לאחור, אני חושבת שזו העיסקה המשתלמת ביותר שהמלון מציע, ושמחה על כל יום שניצלנו אותה. פעילויות נוספות שהמלון מציע הן צלילות "אמיתיות" (בניגוד לשנורקל), דיג במים עמוקים, דיג בשקיעה, שיט בין איים שונים וצפייה בדולפינים.

ולהקת דגים חביבה:

יום אחד יצא האיש לצלול. אני (שכבר מזמן הבנתי שבקרבת הים אני מעדיפה להיות על החוף, ואם אין ברירה וצריך להיכנס למים, אז רצוי להיות במקום בו ניתן לסגת בקלות), באופן מפתיע לא הצטרפתי. לעומת זאת, החלטתי לצאת לצפות בדולפינים. חמושה בכל אמצעי הצילום שיכולתי לקחת יצאתי לשיט והחזקתי אצבעות שנמצא איזה פליפר או שניים. אני חושבת שמה שהדהים אותי יותר מכל הייתה כמות הדולפינים שפתאום מצאנו את עצמנו שטים ביניהם. בכל רגע נתון שחו צמוד לחרטום הסירה כמה דולפינים, ועשרות דולפינים קיפצו במים מסביב עד למרחק של עשרות מטרים מאיתנו. הם הגיבו לשריקות ומחיאות כפיים של אנשים מהסירה ובאופן כללי שימחו את כולנו עד מאוד. במיוחד נראה שהדולפינים פיתחו מיומנות מדהימה של הטעיית צלמים: לקפוץ בצד הסירה הנגדי מזה שאליו מכוונות המצלמות... אין ספק שמבחינתי זה היה מרתק ולצערי כשנרשמנו לצאת שוב לצפות בדולפינים, בוטל השיט בגלל תנאי מזג האויר.

וסרטון חביב בו מככבים חברי החדשים:

את הספא בדקנו ערב אחד במסאז' של שעה וחצי (שבסיומו לא הייתי מסוגלת להאמין שעברו עבר 90 דקות).
אני במסאז' מפנק והאיש במסאז' מפרק (יחי ההבדל הקטן).
והאוכל. אוי האוכל...
יש במלון מסעדה באחד המבנים שעל המים, אבל אנחנו הסתפקנו ב"חדר האוכל" שהיה בעצם גג גבוה מעל רצפת חול תחומה במסגרת עם הרבה כסאות שולחנות. המבחר במאכלים היה עצום והשירות אדיב ביותר. בערב הראשון ניגש אלינו מלצר בשל מוניר ומאותו הרגע, לא משנה איפה התישבנו, מוניר הגיע לברך אותנו ולקחת הזמנה לשתיה.

the hotel Bar

very happy hour

כמו בחדר האוכל, גם בכל שטח המלון, הדהים אותי השקט. בחוברת שנמצאת בחדר מתבקשים האורחים להתחשב באחרים (למשל, לא לראות טלוויזיה בווליום רועש) ומהשבוע שביליתי שם אני יכולה לומר שאנשים בהחלט נהנית מהשקט ומכבדים אותו, וזה כיף.

חיות, ציפורים וקרובים (שזה, אגב שמו של ספר מקסים מאת ג'ראלד דארל)
מאחר ובמשך כל השבוע התגלתה נטייה של בעלי החיים (כולל אחד איש על שתיים) לספק רגעי צילום מופלאים בדיוק בדקות בהן לא הייתה לי מצלמה, נאלצתי להסתפק לעיתים במצלמת האייפון. הנה כמה משותפינו לחוף:

אחד מני רבים...

מנטה ריי וידיד

הברקודה הפרטית שלנו


סטינג (לא הזמר)


דברים שרואים כשהמים בשפל


כריש. כן, כריש. האיש מנסה להרגיע אותי: "זה רק baby-shark". אני: "אוי ואבוי! אמא שלו תבוא לחפש אותו??"