מפה ומשם

שוב התאספו לי כל מני חלקיקי בלוג שרציתי לכתוב, ולכן זה יהיה פוסט במתכונת "קצרצרים" וכמובן – העיקר התמונות!

אז קדימה לעבודה!

להת' פפ!

זה בא באיחור משווע אבל גם אני, כמו כל קטלוניה, נפרדתי ממי שהיה בן-בית, חבר נאמן ובעיקר המאמן של בארסה – פפ גוארדיולה. ערוץ ספורט 3 הקטלאני הקדיש במשך יום שלם אם לא יותר תכניות ביום שידורים שיכול לשמש ביום מן הימים בסיס להספד של פפ – אפילו הכיתוב בפינת המסך במשך כל היום היה "תודה פפ" (לתוהים, זו לא טעות ולא צריך להיות כתוב שם Gracias משום שזו קטלאנית ולא ספרדית).

יוגה

כן, אני הולכת לשיעורי יוגה פעמיים בשבוע. קשה לומר שאני מתחברת לכל מה שמעבר לפעילות הפיסית, אבל אני שמחה על השיעורים שמהווים עבורי גם שיעורי תרגול בספרדית וגם פעילות גופנית. מה שכן, גיליתי שבמחיר של שיעור קבוצתי, אני מקבלת פעמים רבות שיעור פרטי – אני פשוט היחידה שמגיעה לכל השיעורים (ובפרט כשמשלמים על זה תוספת מעבר למחיר המנוי המכון הכושר). הדבר העיקרי הטעון שיפור הוא האוורור – אין מזגן או אפילו מאוורר לרפואה באולם הקטן שמשמש אותנו לשיעורים וגם לא באף אולם אחר. יש ימים נעימים וחמימים בהם ההסקה עדיין עובדת, אני לא צוחקת!

 

          

מי הזיז את הגבינה שלי?

אין פה שום סיפור מיוחד, אני פשוט נפעמת כל פעם מחדש ממבחר הגבינות בחנויות, ומה שנכנס בתמונה זה בערך רבע ממחלקת הגבינות באחת החנויות. זה כמובן לא כולל גבינות לבנות למיניהן שנמצאות עם דברי החלב פשוטי העם...

 

            

מים, מים בששון!

כן, עוד דבר מקסים הוא שאפשר למצוא פה בכל מקום מים זורמים. המקום הזה הוא כלום, פשוט עיקל בכביש שאפשר לעצור בצידו, ללכת 10 מטרים בדיוק ולמצוא את עצמך על שפת הנחל. כמובן שיש בנמצא שולחן פיקניק ומתקן מנגל לטובת הציבור.

 

הטאבלט שולטטטטט!

האיש ואני קבלנו מתנה שובר לארוחה במסעדה בעיר אנדורה. יום אחד שינסנו מותנינו והלכנו לאכול שם ארוחת צהריים. כשהגענו, להפתעתנו נענינו בחיוב כששאלנו אם יש תפריט באנגלית (אנחנו לרוב לוקחים אחד בספרדית ואחד באנגלית אם יש). מסתבר, שבעלי המקום שהם גם בעלי חנות הכלבו הגדולה ביותר באנדורה, פשוט משתמשים בטאבלטים כדי להציג את התפריט – רעיון די מגניב אם חושבים על זה.

אם חושבים על זה שוב מבינים שזה בעצם כלול במחיר...

 

הו ברצלונה!

העיר הענקית הזאת שיש בה הכל לא מפסיקה להפתיע ולרתק. והפעם: רצפה וגרפיטי.

את הרצפה המגניבה הזאת צילמתי במגרש חניה קרוב לכנסיית הסגרדה פמיליה.

בפעם הראשונה אני מרותקת לרצפה של חניון וזה לא בגלל כתמי שמן שמצאתי מתחת לאוטו...

 

      

גרפיטי תמיד ריתק אותי, זה לא חדש. היו כמה חמודים גם הפעם:

        

ג'ריקן!

עם האיש לא משעמם לרגע, אפילו ביקור בחנות בסגנון "הום סנטר" יכול להיות מרתק, במיוחד כשהוא עסוק במשהו עם המוכר ואני משוטטת לי לבד ומוצאת המון דברים שאני פשוט חייבת שיהיו לי בבית...
את תמונת הג'ריקן אני שמה פה לכבוד ההורים שלי ולרגל כל שנות תנור הנפט העליזות.
אמא – אם את רוצה, אפשר לקנות אח תאום לג'ריקן שעדיין נמצא במרתף!

גם תמרור ה-10 קמ"ש יכול להשתלב מצוין בבית, ובעיקר הפטיש הענק שתלוי מתקרת החנות!
לקח למוכר כמה דקות להבין שאני צוחקת כששאלתי כמה הוא עולה...

  

              

ברד בקיץ

כן, שניה לפני אוגוסט הפך יום שמש מקסים לסופת ברד שלא הייתה מביישת שום חורף, עם כדורי ברד בגודל של גולות שכיסו ב-5 דקות את כל הגינה!

זה לא מפתיע פה אף אחד: העונה הגשומה היא הקיץ. בחורף פשוט יורד שלג.

 

            

עונת הפסטיבלים

כן, בקיץ באנדורה יש הרבה חגים מקומיים. לכל כפר יש את יום החג שלו (festa major) שבו לא עובדים באותו מקום (לנו היה השבוע יום החג של העיר שלנו – יום חופש מבורך), והעירייה מארגנת אירועים לתושבים. בסוף יולי היו כמה אירועים צפופים מאוד כשהשניים הפופולריים מכולם היו החג של אסקלדס והחג של סנט-ג'וליה. באסקלדס שוטטנו והקשבנו להופעה של להקה מברצלונה שהיה לה מופע פופולרי ביותר עד שהתחיל גשם והקהל נעלם תוך דקות (אגב, רבים מהקהל פשוט עלו על הבמה כדי לקבל מחסה מהגשם בסיוע הלהקה), ובסנט ג'וליה נהנינו ממופע זיקוקים לא קצר בכלל בו צפו גם הפסלים המסורתיים של המלך והמלכה שנישאו בכל רחבי העיר בתהלוכה שאותה כמובן פספסנו (קשה למצוא שם חניה, באמת!).

פטאנקה

עוד מהתקופה בה גרתי קרוב לשדרות רוטשילד, המשחק הזה סיקרן אותי, ומזה 3 שנים שאליפות הפטאנקה (פטאנק) מתקיימת במגרש למרגלות הגבעה עליה אנחנו גרים.
כיאה ליום קיץ יפה, אחר הצהריים, שניה אחרי שהסתיימה האליפות, ירד גשם שוטף...

סרדנה

הריקוד המסורתי של חבל קטלוניה – בהופעה מתוך החג של העיר אנדורה.

בלט מוסקבה

כן, גם הם הגיעו לאנדורה, והאיש הסכים ללכת אתי. הרגשנו תרבותיים מאוד לערב אחד, אם כי המופע שנקרא "היפיפייה הנרדמת" קיבל טוויסט בעלילה לאחר ההפסקה, עם הופעות אורח של דמויות כמו החתול במגפיים, כיפה אדומה, סינדרלה ועוד.

 

מיני-כדורגל

אני לא מבינה גדולה בספורט, את זה אני חושבת שאתם כבר יודעים. אבל כשמגיעות לאנדורה קבוצות מישראל אני מאוד אוהבת ללכת לצפות במשחקים וליהנות מההפתעה על פניהם של הספורטאים כשמוחאים להם כפיים ומעודדים אותם במקום בו הם לא מצפים לכך.

הפעם זה היה במסגרת מוקדמות אופ"א לכדורגל-אולמות כשהגיעה קבוצת מכבי נחלת יצחק מתל אביב. צפינו בשלושת המשחקים שלהם: נגד ארמניה, נורווגיה והמארחת: אנדורה. לשלב הבא הם לא העפילו אבל זה ממש לא שינה לנו דבר. התובנות העיקריות שלי מן המשחקים היו:

1.      הכדור מבלה מחוץ למגרש לא פחות (אם לא יותר) מאשר בתוך תחומי המגרש.

2.      אין הגבלה על מספר החילופים בקבוצות, מה שיוצר מצבים מוזרים בעיני כמו הנבחרת האנדוראית שבחרה להחליף את השוער שלה בשחקן רגיל בזמן ההתקפות, מה שהשאיר את השער שלה ללא הגנה. ברגע שההתקפה הפכה להגנה, אחד השחקנים היה נותן ספרינט לספסל ומתחלף עם השוער שרץ להגן על השער שלו כמה שיותר מהר. מוזר, כבר אמרתי?

אה, ועוד דבר אחד: אמא, יראו אותי בטלוויזיה! אבל זה יהיה בערוץ ספורט 5.

אני יודעת שאתם לא צופים בו. 

כך הלכה לה תהילת עולם... אבל לפחות הדגל שלנו יהיה כוכב!

גול!

ועוד גול!

וסיום מתוק לפוסט בניצחון!!!

ליל האש

יוני. הקיץ רשמית פה למקרה שהתפספס לכם...

ומה בא עם הקיץ? כן, כן, כולכם צודקים, זה חג סנט ג'ואן כמובן!

הלילה שבין 23 ביוני ל-24 ביוני הוא אחד הלילות המדליקים ביותר בקטלוניה, ואני מתכוונת "מדליקים" במלוא מובן המילה – אש וזיקוקים!

קצת על החג:

ביום סנט ג'ואן מציינים את תחילת הקיץ. הרעיון הוא שבערב החג השמש מגיעה לנקודה הגבוהה ביותר שלה לפני שהיא מתחילה לרדת. השמש נתפסת בסמל לפריון ושפע ולכבוד כך מדליקים מדורות וזיקוקים. האש מסמלת טיהור ויש אנשים רבים ששורפים פתקים עם משאלות וחפצים ישנים כסמל לחידוש. גם שחייה נתפסת בפעולה מטהרת ואף מרפאת בלילה זה.

במקומות רבים מציינים מסורות עתיקות של פולחן השמש, אחת מהן היא ליל המכשפות – לפי האגדה בליל הזה מתאספות מכשפות כדי לחזק את כוחותיהן ולשפר את יכולותיהן. לפי אחת האגדות, המלאך קופידון הוא תוצר של ערב זה והוא יורה באנשים חיצי אהבה בהם שיקוי אהבה שרקחו המכשפות.

האש היא האלמנט החשוב ביותר בחג. בכל שנה מאז 1955 מדליקים אש מלהבה שעל פסגת הר קניגו (Canigó) בהרי הפירנאים (בשטח צרפת) ומאז משומרת בפרפיניאן שבצרפת. מעריכים שהאש משמשת להדלקת כ-3000 מדורות בליל החג. בעבר היו עורכים מסע בדומה לזה של הלפיד האולימפי בריצה, אולם כיום אין דרך ספציפית להעברת הלהבה. מסורת נוספת היא לתת לבן זוגך יד ולקפוץ מעל מדורה 7 פעמים ואז תחיו באושר ועושר (כמובן אם לא שתיתם יותר מדי לפני שהחלטתם לקפוץ...). כמובן שקיימת מעין עוגה מסורתית בשם "קוקה" (coca) שמורכבת מבצק דומה לבצק לחם שעליו תוספות מתוקות. 

בימים שלפני החג מפוזרים דוכני מכירת זיקוקים באנדורה ובכל קטלוניה ובהם יכול כל מי שחפצה נפשו לרכוש זיקוקים ונפצים שבעזרתם יוכל להתעלל בשכניו ועוברי אורח תמימים אחרים שהולכים ברחוב כשלפתע הם חושבים שנכנסו לשדה מוקשים. אין ספק שלהצליח לישון טוב באזורים עירוניים בליל 23 ביוני זה אתגר לא קטן.

באנדורה החגיגות השנה היו צנועות יותר מאשר בשנים הקודמות. החגיגות מתחילות בהדלקת האש בחצר בנין הפרלנט הישן של אנדורה ומשם יוצאת תהלוכת לפידים וזיקוקים אותה מלווים אנשים בגלימות ארוכות, ונשים מחופשות למכשפות. התהלוכה מסתיימת באחת הרחבות בעיר בה משתמשים בלפידים של אנשי התהלוכה כדי להדליק מדורה גדולה סביבה רוקדים עד לשעות הקטנות של הלילה. זיקוקים ונפצים מלווים את כל הערב והלילה.

כיאה לישראלים טובים, חגגנו את ליל האש בדבר הקרוב ביותר שמצאנו – מנגל!
ואחרי שפוטמנו כראוי באדיבות האיש, יצאנו לסיבוב בעיר העתיקה בה בדיוק הגיעה התהלוכה ליעד בו חיכתה המדורה להדלקה.

ברור שצילמתי תמונות: 

 

והסרטונים:

קיץ שמח!

האסם של ג'וּאן

לא מזמן הזדמן לי לפגוש אם ג'ואן יחד עם האיש.

את ג'ואן הכרנו דרך בת זוגו הבריטית.

ג'ואן הוא אנדוראי מלידה, אחד מאלה שכמה מההרים והגבעות הסובבים אותנו שייכים למשפחתו אבל לעולם לא תשמעו על כך ממנו כי ג'ואן הוא איש צנוע ומעט שתקן, בעיקר בסביבת דוברי אנגלית.

כבן למשפחה אנדוראית ממוצעת בימנו, ג'ואן מגדל טבק בחלק מהשטחים שלו, אם כי בימנו לא מדובר בעסק כלכלי במיוחד אלא יותר בשימור המסורת. על שטחים אחרים נבנו בתים למכירה או השכרה, ובכלל, העיסוק בנדל"ן גדל. בין שאר הדברים, ג'ואן גם תרם למדינה את בית המשפחה הישן והפך למוזיאון שהוא אגב אחד מכמה באותו סגנון שיש במדינה שממחישים באופן יפה ומעניין את החיים באנדורה לפני שהגיעו אליה הטכנולוגיה, הקדמה והתיירות.

לג'ואן יש גם אסם.

מדובר במבנה ישן ששימש כאסם לפני שנים ומזה זמן משמש כמחסן. לא מזמן שיפץ ג'ואן את גג המבנה וכעת הוא חושב להשכיר את המבנה. האיש ואני ביקרנו שם והתמוגגנו רק מלראות את תקרת העץ המקסימה. כשהצלחתי סוף סוף להוריד את העיניים מהתקרה, ראיתי עוד כמה אוצרות שמפוזרים באסם, שרידים לימים אחרים.

אין לי הרבה מה להוסיף – התמונות מדברות בעד עצמן...

הדואר בא היום

הפעם החלטתי לממש איום ישן שלי ולספר על מערך הדואר באנדורה. אין זה סוד שאחד המוזיאונים החביבים עלי באנדורה הוא מוזאון הדואר ששוכן בבנין קטנטן בעיר אורדינו, ואליו אני לוקחת כמעט כל אורח שמגיע לביקור, גם בזכות המצגת האורקולית שקיימת גם בשפה האנגלית.
המצגת מספרת את סיפורה של אנדורה דרך סיפורו של הדואר ודרך פעולתו כאן, והפוסט של היום הוא פחות או יותר תמליל המצגת:

מוזאון הדואר באנדורה

לפני מאות שנים, הרומאים יצרו מערכת לוגיסטית של שירות הדואר המאורגן הראשון מסוגו בעולם – Cursos Publicos. התפתחות הדואר תרמה להתפתחות של מדינות רבות, ובמקרה של אנדורה, תרמה לפתיחתה לעולם.
היום הכל קל יותר. הדואר עובד פחות או יותר כמו כל מקום אחר בעולם, אבל לא תמיד זה היה כך.
עם דעיכת האימפריה הרומית, הדרכים והדואר ירדו בחשיבותם. במשך שנים נמסרו הודעותיהם של מלכים ואצילים בידי שליחים על גב סוסים או ברגל. המלך פטר הגדול מאראגון (1239-1285) הוא זה שחוקק חוק שהסדיר את חלוקת הדואר עבור נתיניו. מאוחר יותר, במאות 17-18, הפכה אנדורה לתחנה חשובה בדרך בה עבר הדואר ונהגי הפרדות עברו בה בכל עונות השנה נושאים חדשות וידיעות שונות. לאט-לאט הפכה העברת הידיעות למאורגנת יותר כשהופיעו בתי הדואר הראשונים לאורך הנתיבים ובמאה ה-19 החלו נהגי הפרדות לפנות את מקומם לרכבים ורכבות.
החיים באנדורה לא היו קלים אז, וגם לא ההגעה אליה. למרות הקשיים, במאה ה-19 נראה שהדואר עבר ממקום למקום כשורה, למרות שלא היה באנדורה אפילו משרד דואר אחד. למעשה, הדרך אותה עשו חלק מהמכתבים הייתה ארוכה ולעיתים מפותלת מאוד. חלקם נשלחו ללא בולים, ואלה נוספו להם בעיר La Seu D’Urgell מעבר לגבול עם ספרד, או בעיירה Hospitalet מעבר לגגבול הצרפתי, חלקם נשלחו עם בולים, הכל היה אפשרי. בכל מקרה, גם ללא משרד דואר היו המכתבים צריכים להגיע ליעדם בתוך אנדורה, ולמעשה, כל אדם שנסע בדרכים שימש כדוור לעת מצוא. מה שברור הוא שאיש לא קיבל תשלום על שירות זה.

בקיץ: ברגל,בחורף: על מגלשיים.
שירות הדוורים האנדוראים

בתחילת המאה ה-20 עדיין לא היו כבישים סלולים באנדורה, וגם הרכבת לא הגיעה לכאן, כך שאנשים עדיין עברו ממקום למקום באותן הדרכים:  ברגל או על גב פרדות.ככל שהיעד היה גבוה יותר, כך הייתה הדרך קשה יותר, ובחורף הכל הפך קשה הרבה יותר. כשהמסע מברצלונה לאנדורה ארך כ-30 שעות, היה צורך לשלם תוספת על משלוח מכתבים לאנדורה.
לאט לאט השתפרו הדרכים וגם התקשורת. בשנת 1916 נתן הבישוף Joan Benlloch (שהיה נסיך-שותף של אנדורה באותה עת) את ברכתו לסלילת דרך בין  La Seu D’Urgell ו- Andorra La Vella , מה שנתן דחיפה חזקה לצמיחה הכלכלית של האזור. כעת יכול היה הדואר להגיע לאנדורה ברכבים של חברות שסיפקו שירותי תחבורה מספרד לאנדורה.
ב-20 ביוני 1930, נחתם הסכם ספרדי-צרפתי לייסוד שירות דואר באנדורה ברוח שיתוף פעולה בין המדינות למען שיפור שירות הדואר. משרדי דואר של שתי המדינות נפתחו באנדורה, ובעלי תפקידים הגיעו משתיהן לביצוע מטלות אדמיניסטרטיביות, אך מחלקי הדואר היו אנדוראים מתוך הנחה שתושבי המקום מכירים את המדינה והדרכים טוב מכל אחד אחר. במקביל, הופיעו הבולים הראשונים בספרד וצרפת הנושאים תמונות מאנדורה. מחירי המשלוחים היו נמוכים כפי שהתחייבו ספרד וצרפת בהסכם, וכמו כן, הדואר הפנימי הועבר בחינם, מה שהתקיים עוד קודם לכן, אך כעת הפך לעובדה רשמית.

בשנת 1932 נוסדה חברת ההסעות האנדוראית הראשונה Autos El Valira שנסעה בקו שבין La Seu D’Urgell ו- Andorra La Vella ותרמה לסדירות העברת הדואר.
שנות ה-30 היו שנים סוערות באנדורה כשאירועים רבים התרחשו תוך זמן קצר יחסית. תחנות הרדיו האנדוראיות הראשונות נשמעו באירופה, שדה התעופה הראשון נבנה ב- La Seu D’Urgell, והטלגרף והטלפון הגיעו. עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד, וכן מלחמת העולם ה-II, גברה תנועת סחורות ותכתובות. המאקי והמחתרת הצרפתית ניצלו את הניטראליות של אנדורה כדי להעביר דרכה מידע מודיעיני. לבסוף, כשהושב הסדר על כנו באירופה, גילתה אנדורה את המסחר ובה בעת התיירות גילתה את אנדורה. מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת נמצאת אנדורה בתהליך מתמשך של שינוי.

בולי אנדורה

היום שירות הדואר מאורגן, בעל תשתית וערוך לטיפול בכמויות הדואר שעוברות במדינה, ועובד כמו בכל מדינה אחרת. עד לפני כמה עשורים עדיין היה הדואר בתוך המדינה בחינם, אך כיום זה כבר כרוך בתשלום. משרדי הדואר הם עדיין ספרדים או צרפתים (אין משרד דואר אנדוראי), וכל אחד בוחר כרצונו על מי לסמוך...

מימין: תיבת דואר ספרדית, ומשמאל: תיבת דואר צרפתית. באמצע מה שהכי חשוב: ערמונים!!  (תודה לענת על הצילום!)

3 שנים!

השבוע זה קרה!
שיפרנו את ממוצע הקולנוע שלנו באופן משמעותי בשני סרטים שהוקרנו עם הפסקול המקורי באנגלית ("גברת הברזל" ו"היורשים")!!!
קולנוע ספרדי וגם אנדוראי זו חוויה בלעדית לדוברי השפה. הסרטים כולם מדובבים. לא, לא רק סרטי דיסני לילדים אלא כל הסרטים שאינם דוברי ספרדית זוכים לטיפול הנ"ל. לא רק זה, אלא שכדי לשמור על אחידות (כך מספרים לי חברים – ממש לא בדקתי בעצמי...), יש מדבבים קבועים לשחקנים ידועים. כך לטום קרוז למשל יהיה מדובב קבוע שייקרא למילואים בכל פעם שקרוז המקורי יככב בסרט – ממש משקיעים!
עם כניסת ה-FIBRA לחיינו למדתי מושג חדש: V.O.
ה-FIBRA הלא היא ה-FIBRA OPTICA היא חיבור לסיב האופטי שקיים כיום בכל בית באנדורה. באמצעות התשתית הזאת אנחנו מקבלים שרותי אינטרנט מהיר, טלפון 'קווי' וטלוויזיה. קצת אחרי שהפלא הותקן אצלנו בבית למדתי לחבב את הכפתור הכחול בשלט של הממיר החדש: בערוצים ברי מזל, הוא מחליף את הפסקול ב-VERSION ORIGINAL , או כפי שזה מוצג על המסך: V.O. .
וזה הקוד שלמדתי לחפש עכשיו באתר של בית הקולנוע הגדול באנדורה – בין שלל הסרטים המדובבים לספרדית וקטלאנית, צץ לו פה ושם סרט עם הכיתוב הנכסף, רק שכבר ראיתי בעייתיות קלה כששוד ושבר – זה מופיע גם לסאונד מקורי ב...צרפתית!  הישמרו לכם!

גם השנה ציינו את המעבר משנת 2011 לשנת 2012 עם ענבים.
הפעם עם משפחה אחרת, הרבה אנשים, גיטרות ושירים ובעיקר הרבה שמפניה: בקבוקי שמפניה, גלידת שמפניה, עוגת שמפניה – מה לא היה שם?
אני חייבת לציין שזה ממש לא היה פייר! קיבלתי ענבים ממש גדולים! ועם גרעינים!

עוגת השמפניה

כוסות הענבים ממתינות לחצות

וככה נשמעים רגעי אכילת הענבים (למען פרטיותם של המשתתפים המרתי את קובץ הוידאו לקובץ סאונד). כל קריאות ה"NO! NO! NO!" בהתחלה נועדו למנוע מכולם להתבלבל בצלצולים המקדימים של השעון כדי שאף אחד לא יתחיל במירוץ הענבים לפני הזמן...

*******************************************************

נכון שזה עבר מהר? 3 שנים אנחנו חיים באנדורה, לא להאמין!
3 שנים של חיים בהרים. וואו.
איך מסכמים כזה דבר?  כנראה שלא מסכמים, כי זה מוזר מדי.
איך אתה מסכם תקופה מחייך שבכלל עוד לא נגמרה?!?
אתה רק יכול להישען לאחור, לעצום עיניים ולחייך במחשבה על המון רגעים שמחים שהיו בזמן הזה,
ואז לפקוח את העיניים ולחייך חיוך רחב אפילו יותר ולומר "טוב לי!"

שלג שלג שלג ויהודים

בסוף השבוע שעבר זה סוף-סוף קרה – השלג ה'רציני' הראשון ירד אצלנו בבית. בהרים ירד כבר מזמן, ועונת הסקי בעיצומה, אך יחד עם זאת זה לא חורף מוצלח. כמויות השלג לא כמו בשנה שעברה, ואתרי הסקי הקטנים סובלים מהמצב ולעתים נאלצים להפנות גולשים לאתרים הגדולים יותר.
לרגל השלג, ביום ראשון שעבר לא עשינו כלום. החלטנו לקחת יום של הפסקה וכולו עבר עלי ברביצה ליד האח שהאיש הדליק למעני, בקריאת ספר ובגיחות קצרות לחלון כדי לוודא שהפתיתים לא מפסיקים להגיע. היה פשוט מושלם! ביום חמישי האחרון ירדו הטמפרטורות באופן ניכר והממשלה האנדוראית הפיצה אזהרות מפני הקור והמלצות שלא לצאת מהבתים ולהגביר את החימום. הטמפרטורות אכן ירדו, ואצלנו נמדדו אף 10 מעלות מתחת לאפס, אבל לשמחתנו החימום פועל באופן תקין ולא נרשמו תקלות. השלג יורד זה היום השלישי ללא הפסקה והיום עלו מעט הטמפרטורות ולכן השלג התעבה והוא כעת נוצתי ורך, בדיוק מהסוג שמצטבר וצובע הכל בלבן... שלשום ואתמול נסגר אתר הסקי הגדול שקרוב אלינו בגלל תנאי מזג האויר ובעיקר הרוחות החזקות.

הכיף שבימים מושלגים - האיש מפנק אותי ומדליק את האח

 

ברוח אירועי השבוע האחרון (ההסבר בהמשך),  הפעם החלטתי לחלוק שלושה סיפורים מהווי הקהילה היהודית באנדורה:

******************************************

מרוקאי לתמיד
לפי החוק באנדורה, בעלי תושבות באנדורה יכולים להגיש בקשה להפוך לאזרחים אחרי כ-20 שנות תושבות. במשך אותן שנים מחדשים את התושבות כמה פעמים, ובסופו של דבר מגיעים למעמד בו (אם רוצים כמובן) מבקשים להפוך לאזרחי הנסיכות. אבל יחד עם שאר הדרישות, האנדוראים דורשים מן המועמד לוותר על האזרחות האחרת שלו כדי לקבל את האזרחות האנדוראית.
הבעיה?
רוב הקהילה היהודית שגרה באנדורה מורכבת מיוצאי מרוקו ושם ע"פ החוק המרוקאי, אי אפשר להפסיק להיות מרוקאי. גם אם תרצו מאוד להפסיק, מרוקאי זה לתמיד! מסיבה זו (וכמובן לאחר הבאת לשון החוק המרוקאי ותרגומו), ויתרו באנדורה לאותם מרוקאים והם זכו באזרחות שביקשו לאחר שנים של תושבות.
תשאלו מה זה נותן?
ובכן, קודם כל זכות הצבעה בבחירות, אפשרויות תעסוקה רחבות יותר כמו למשל עבודה במשרדי הממשלה שאפשרית רק לאזרחים ועוד.
מצד שני, להסתובב עם דרכון שחלק מפקידי ההגירה בעולם אינם מזהים כלל זה לא בהכרח יתרון, ויעיד על כך מכר שמסתובב עם מפת אירופה (מוגדלת, מה לעשות) כדי להוכיח שאנדורה זו באמת מדינה...

אחרי ברית מילה – הולכים לכומר
אנדורה היא מדינה קתולית, וככזו, במשך שנים רבות מרשם האוכלוסין בנסיכות היה פשוט רשימת כל האזרחים שעברו הטבלה בכנסיות. בסוף שנות ה-60 הגיעו לכאן היהודים הראשונים וכעבור כמה שנים נולדו הילדים הראשונים בקהילה. כשרצו לרשום אותם הופנו ההורים לכומר לתאם הטבלה. היו אלה הילדים הראשונים באנדורה שלא היו קתולים והמדינה לא ממש ידעה איך להתמודד עם אנשים שלא היו מוכנים להטביל את ילדיהם.
במשך כמה שנים נותרו ילדי הקהילה הראשונים לא רשומים עד שבסוף נמצאה פשרה: אמנם לא היו צריכים להטביל את הילדים, אך עדיין, הרישום בוצע בכנסייה. ההסדר הזה החל לפעול לפני קצת יותר מ-30 שנה, ובמשך השנים התרחבו סמכויותיהן של העיריות השונות באנדורה, כך שכיום רוב הפעילות היא מול העירייה שמטפלת בניירת. לפעמים דברים שנראים פשוטים אינם כאלה כלל...

בית קברות
עד היום קיים באנדורה בית קברות נוצרי בלבד. בשבוע שעבר הנושא עלה בצורה מצערת כשאחד מבני הקהילה נפטר במפתיע ביום רביעי. בני הקהילה נקברים, אם כך, בבית הקברות היהודי שבעיר טולוז בצרפת (שם יש קהילה יהודית גדולה ושם גם קונים אוכל כשר), מרחק כ-200 ק"מ מאנדורה. ביום חמישי יצאנו באוטובוס ללוויה שנערכה בשעה 15:00. מזג האויר היה די קשה ואני חייבת להודות שנהג האוטובוס היה מקצועי מאוד – רוב הכביש במעבר ההרים היה מפולס חלקית (נתיב אחד באמצע הכביש שמחייב לזוז הצידה לחלק עם השלג (והקרח) בכל פעם שבאה מכונית ממול), ולאחר מעבר הגבול לצרפת, עד שהגענו למקום המיושב הראשון היו חלקי כביש נרחבים שלא פונו כלל.  הנסיעה ארכה 3.5 שעות לכל כיוון, כשכל היום מלווים אותנו רוח ושלג, גם בטולוז עצמה.

על הלוויה עצמה אין מה להרחיב – זו הייתה המחשה כאובה לקהילה מלוכדת ומשפחתית שמחבקת את המשפחה האבלה ועוטפת אותה באהבה.

עבורי זו הייתה הלוויה הראשונה בטולוז בה השתתפתי, ובה נוכחתי באופן החזק ביותר בסיבה בה לפני כל מערכת בחירות באנדורה מבקשים נציגי הקהילה מהמועמדים לראשות הממשלה לקדם את הטיפול בהקצאת שטח לבית קברות יהודי באנדורה. בזמן מגורי באנדורה כבר נערכו פה בחירות פעמיים, ועוד אין חדש בנושא.