די, מספיק.

אז החלטתי שמספיק.
ניסיתי לחפש אתרי בלוגים יפים וקלים לשימוש.
וזה לא שלא מצאתי. יש דברים מקסימים ברשת. כאלה שאתה שולח אליהם את הטקסט במייל והם מעלים אותו, כאלה שמאפשרים לעצב לבד דברים חמודים מאוד. יש להם רק בעיה אחת עם הדבר הזה. נו, זה שהולך הפוך.
עברית קוראים לזה.

אז לאסי שבה הביתה.
ואני מבטיחה לא לפזול יותר למחוזות זרים (טוב, רק קצת, בסדר?) ולהתחיל לכתוב פה ברצינות.

כמובן שכשהאיש יתעורר בעוד כמה דקות, יקיץ הקץ על הפסקת הצהריים ואני אלך לי למשימה החשובה מכולן - קניות לבית. אז זה יהיה הנושא שלי לעכשיו: הסופרמרקט שלנו, או בשמו המקומי: Punt de Trobada .

היעד הנכסף ממוקם כ-20ק"מ מהבית שלנו קרוב לגבול עם ספרד, כשזמן הנסיעה משתנה לפי השעה ביום, וגם לפי העונה. לנסות להגיע לשם ביום ראשון לפנות ערב בעונת הסקי, כשכל הספרדים חוזרים הביתה מבילוי השלג בסופ"ש זו משימת התאבדות. לא רק בגלל הזמן, אלא בעיקר בגלל שאם אתה נוסע לסופר, משמע שאין הרבה מה לאכול בבית. ואם כך המצב, די סביר שלא יהיה לך מה לנשנש באוטו במהלך הפקק...

בטרובדה (כפי שהיא מכונה בבית) אפשר למצוא בערך הכל.
לחם? בטח!
אופניים? למה לא?
טלוויזיה שטוחה עם מסך 856 אינץ'?  סביר ביותר.
גאלונים של אלכוהול?  ברור! הרי פה זה דיוטי פרי!
סיגריות וסיגרים? יש ממש קצת בקומת הכניסה.
כמובן שזה בגלל שחצי מהקומה השלישית מוקדשת לנושא העישון.
גנרטור?  מיותר לשאול.
וכך הלאה.

אני אוהבת ללכת לטרובדה מכמה סיבות.
קודם כל, אני יודעת איפה כל דבר נמצא (ועוד נחזור לנקודה הזאת).
בנוסף, תמיד אני יכולה למצוא שם משהו שהיה מיותר עד לפני שניה וכעת חיי אינם חיים בלעדיו (מהחלק הזה באישיות שלי האיש ממש מפחד).
וגם, החניה.
אח, בטרובדה יש חניה ליד וגם בתוך הבנין, כמו שמקום מחוץ לעיר יכול להרשות לעצמו.
ולא רק זה, אלא שבניגוד לכמה מגרשי חניה אחרים במדינתנו זאת, מגרש החניה הזה הוא ממש מאוזן!  הוא לא בשיפוע ולא צריך להתמחות בזינוקים בעליה כדי להיכנס או לצאת ממנו!
ואפשר להגיע עם העגלה עד האוטו כמו שהתרגלתי בארץ הקודש.

עכשיו, נכון שהטרובדה קצת מותחת את הגבולות ובחודשיים האחרונים עמלים במרץ עובדי החנות על שינוי סדר המוצרים, אבל קיבלתי את זה בהבנה, אחרי הכל הם בטח רק רצו שיהיה לי קל יותר למצוא את היוגורט שהאיש אוהב. הנה הוא פה ליד ה...  רגע, איפה היוגורטים? ומה פתאום עכשיו הנקניקיות פה?

והטרובדה הבינה לליבי. אין הסבר אחר לעובדה שמאז הפעם הראשונה, כבר החליפו שוב את הסדר פעם אחת או פעמיים (אין ודאות בנושא כי לא הספקתי ממש להתרגל גם לשלב הביניים).

אבל אני נשארת נאמנה. כי מגיעים עם העגלה עד לאוטו, ומגרש החניה הוא במישור.
ויום אחד כשאדע ספרדית, אוכל לעלות לקומה השניה ולהיכנס למחלקת הספרים בלי להרגיש מועקה על שנמנע ממני התחביב שלי משכבר הימים - למשש ספרים, להתלבט ולקנות ספר חדש.