הדואר בא היום

הפעם החלטתי לממש איום ישן שלי ולספר על מערך הדואר באנדורה. אין זה סוד שאחד המוזיאונים החביבים עלי באנדורה הוא מוזאון הדואר ששוכן בבנין קטנטן בעיר אורדינו, ואליו אני לוקחת כמעט כל אורח שמגיע לביקור, גם בזכות המצגת האורקולית שקיימת גם בשפה האנגלית.
המצגת מספרת את סיפורה של אנדורה דרך סיפורו של הדואר ודרך פעולתו כאן, והפוסט של היום הוא פחות או יותר תמליל המצגת:

מוזאון הדואר באנדורה

לפני מאות שנים, הרומאים יצרו מערכת לוגיסטית של שירות הדואר המאורגן הראשון מסוגו בעולם – Cursos Publicos. התפתחות הדואר תרמה להתפתחות של מדינות רבות, ובמקרה של אנדורה, תרמה לפתיחתה לעולם.
היום הכל קל יותר. הדואר עובד פחות או יותר כמו כל מקום אחר בעולם, אבל לא תמיד זה היה כך.
עם דעיכת האימפריה הרומית, הדרכים והדואר ירדו בחשיבותם. במשך שנים נמסרו הודעותיהם של מלכים ואצילים בידי שליחים על גב סוסים או ברגל. המלך פטר הגדול מאראגון (1239-1285) הוא זה שחוקק חוק שהסדיר את חלוקת הדואר עבור נתיניו. מאוחר יותר, במאות 17-18, הפכה אנדורה לתחנה חשובה בדרך בה עבר הדואר ונהגי הפרדות עברו בה בכל עונות השנה נושאים חדשות וידיעות שונות. לאט-לאט הפכה העברת הידיעות למאורגנת יותר כשהופיעו בתי הדואר הראשונים לאורך הנתיבים ובמאה ה-19 החלו נהגי הפרדות לפנות את מקומם לרכבים ורכבות.
החיים באנדורה לא היו קלים אז, וגם לא ההגעה אליה. למרות הקשיים, במאה ה-19 נראה שהדואר עבר ממקום למקום כשורה, למרות שלא היה באנדורה אפילו משרד דואר אחד. למעשה, הדרך אותה עשו חלק מהמכתבים הייתה ארוכה ולעיתים מפותלת מאוד. חלקם נשלחו ללא בולים, ואלה נוספו להם בעיר La Seu D’Urgell מעבר לגבול עם ספרד, או בעיירה Hospitalet מעבר לגגבול הצרפתי, חלקם נשלחו עם בולים, הכל היה אפשרי. בכל מקרה, גם ללא משרד דואר היו המכתבים צריכים להגיע ליעדם בתוך אנדורה, ולמעשה, כל אדם שנסע בדרכים שימש כדוור לעת מצוא. מה שברור הוא שאיש לא קיבל תשלום על שירות זה.

בקיץ: ברגל,בחורף: על מגלשיים.
שירות הדוורים האנדוראים

בתחילת המאה ה-20 עדיין לא היו כבישים סלולים באנדורה, וגם הרכבת לא הגיעה לכאן, כך שאנשים עדיין עברו ממקום למקום באותן הדרכים:  ברגל או על גב פרדות.ככל שהיעד היה גבוה יותר, כך הייתה הדרך קשה יותר, ובחורף הכל הפך קשה הרבה יותר. כשהמסע מברצלונה לאנדורה ארך כ-30 שעות, היה צורך לשלם תוספת על משלוח מכתבים לאנדורה.
לאט לאט השתפרו הדרכים וגם התקשורת. בשנת 1916 נתן הבישוף Joan Benlloch (שהיה נסיך-שותף של אנדורה באותה עת) את ברכתו לסלילת דרך בין  La Seu D’Urgell ו- Andorra La Vella , מה שנתן דחיפה חזקה לצמיחה הכלכלית של האזור. כעת יכול היה הדואר להגיע לאנדורה ברכבים של חברות שסיפקו שירותי תחבורה מספרד לאנדורה.
ב-20 ביוני 1930, נחתם הסכם ספרדי-צרפתי לייסוד שירות דואר באנדורה ברוח שיתוף פעולה בין המדינות למען שיפור שירות הדואר. משרדי דואר של שתי המדינות נפתחו באנדורה, ובעלי תפקידים הגיעו משתיהן לביצוע מטלות אדמיניסטרטיביות, אך מחלקי הדואר היו אנדוראים מתוך הנחה שתושבי המקום מכירים את המדינה והדרכים טוב מכל אחד אחר. במקביל, הופיעו הבולים הראשונים בספרד וצרפת הנושאים תמונות מאנדורה. מחירי המשלוחים היו נמוכים כפי שהתחייבו ספרד וצרפת בהסכם, וכמו כן, הדואר הפנימי הועבר בחינם, מה שהתקיים עוד קודם לכן, אך כעת הפך לעובדה רשמית.

בשנת 1932 נוסדה חברת ההסעות האנדוראית הראשונה Autos El Valira שנסעה בקו שבין La Seu D’Urgell ו- Andorra La Vella ותרמה לסדירות העברת הדואר.
שנות ה-30 היו שנים סוערות באנדורה כשאירועים רבים התרחשו תוך זמן קצר יחסית. תחנות הרדיו האנדוראיות הראשונות נשמעו באירופה, שדה התעופה הראשון נבנה ב- La Seu D’Urgell, והטלגרף והטלפון הגיעו. עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד, וכן מלחמת העולם ה-II, גברה תנועת סחורות ותכתובות. המאקי והמחתרת הצרפתית ניצלו את הניטראליות של אנדורה כדי להעביר דרכה מידע מודיעיני. לבסוף, כשהושב הסדר על כנו באירופה, גילתה אנדורה את המסחר ובה בעת התיירות גילתה את אנדורה. מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת נמצאת אנדורה בתהליך מתמשך של שינוי.

בולי אנדורה

היום שירות הדואר מאורגן, בעל תשתית וערוך לטיפול בכמויות הדואר שעוברות במדינה, ועובד כמו בכל מדינה אחרת. עד לפני כמה עשורים עדיין היה הדואר בתוך המדינה בחינם, אך כיום זה כבר כרוך בתשלום. משרדי הדואר הם עדיין ספרדים או צרפתים (אין משרד דואר אנדוראי), וכל אחד בוחר כרצונו על מי לסמוך...

מימין: תיבת דואר ספרדית, ומשמאל: תיבת דואר צרפתית. באמצע מה שהכי חשוב: ערמונים!!  (תודה לענת על הצילום!)