הכי התגעגעתי לגרוב גרביים! (ההריון שלי)

שבתי מן הכפור!
טוב, לא ממש הלכתי וגם לא ממש כפור בחוץ אלא אם יוצאים מהבית ב-4 לפנות בוקר, אבל העיקר הכוונה!

זה נכון: אי אפשר להכניס פיל לחדר ולהתעלם מקיומו.
לכן החלטתי לכתוב קצת על חוויית ההיריון באנדורה ונפתח בהצהרה: לא אעמיד פנים – היה לי אחלה הריון! בלי תופעות שונות או משונות ועם האיש הכי מפרגן על הפלנטה.

ובכל זאת, זה היה שונה מהריון בארץ (לא שניסיתי, אבל בכל זאת).
השלב היחיד שזהה לחלוטין הוא הכניסה להריון. את זה עושים בדיוק כמו בארץ, תשמחו לדעת.
אבל השלב הבא הוא בדיקת ההיריון הביתית וכאן, תסלחו לי, הבדיקה קצת אחרת.
תשכחו מ"בהתחלה יש שני קווים, אחר כך קו אחד. אם הקו מימין פוגש את הקו משמאל, זה ככה, אם יש קו אחד ואחר כך שני קווים ואחר כך שוב קו אחד, זה אחרת. ואם... ואם.... ואם...".
הבדיקה הספרדית שקניתי כאן דוגלת בשיטה הפשוטה.
בתצוגה פשוט כתוב "בהריון" ומצוין מספר השבועות. לא יותר נוח ככה??? 
ואני עוד דאגתי שאצטרך לקרוא יותר מדי הסברים כדי לדעת מה התוצאה...

בהמשך ההיריון, יכולתי ליהנות גם מתנאים משופרים בכל פעם שנסעתי לקניות בסופר החביב עלי: שם יש בחניון החיצוני שתי חניות לנשים בהריון ובחניון המקורה, שתי חניות בכל קומה מ-5 הקומות!

והגדילו לעשות בחלק מהחנויות בעיר כשהגדירו קופה עם עדיפות לנכים ונשים בהריון:

עם הזמן, כשהפנמתי שאני בהריון וקלטתי מה זה אומר (שתהיה לידה באיזשהו שלב), החלטתי להצטרף לקורס יוגה לנשים במצבי העגלגל.
רבות היו הפעמים בהן הגעתי לשיעור וגיליתי שאני היחידה שהגיעה, וקיבלתי שיעור פרטי. אמנם, כל שיעור התחיל באופטימיות כמו בתמונה (אופטימיות זהירה – אולי נהיה שתיים!), והסתיים בזה שקיפלנו את המזרון הנוסף בלי שמישהו נגע בו בכלל... עם כל שבוע שעבר תהיתי מתי יבינו שזה מוזר ויחליטו לשנות משהו, אבל עד הלידה (שיעור היוגה האחרון שלי היה 3 ימים לפני הלידה) זה לא קרה...  לפחות אני יודעת שהטבעתי את חותמי על השיעורים כשהענקתי שם חדש לתרגיל בשם "התרנגולת" – פשוט נראה היה לי הגיוני הרבה יותר בהתחשב במצב המתעמלות לקראו לתרגיל "הפילה".
זה אמנם לא היה התרגיל החביב עלי מכולם, אבל לתת שם לנמנום בסוף השיעור (יש מקומות בהם קוראים לזה "הרפיה") היה קצת מוגזם...

כשהגעתי לסוף חודש שביעי, ולא ניתן היה יותר להתכחש לעובדה שאני עומדת ללדת פה, הלכנו לקורס הכנה ללידה. הפרק הזה בהריון התחיל בצורה מעט טראומטית כשחיפשנו לשווא קורס בשפה שנוכל להבין. די מהר היה ברור שאין סיכוי לאנגלית ולכן הנמכנו ציפיות וחיפשנו קורס בספרדית, אבל מסתבר שגם פה ציפינו ליותר מדי...  נרשמנו לקורס שנערך בעיר אנדורה והיה צפוי להתחיל תוך שבועיים. בקורס 6 מפגשים הנערכים פעמיים בשבוע כך שכל הקורס אורך 3 שבועות. כשהבנתי שהקורס קצר כל כך מיד ניסיתי לבדוק את ניתן לדחות ונעניתי שהקורס הבא ייפתח בספטמבר. כן, החיים הטובים באירופה בהם אין עם מי לדבר בקיץ...
אז הולכים על הקורס של יוני (סבבה!)  בקטלאנית! (פחות סבבה...)

כשהאיש הלך לרשום אותנו לקורס הוא קיבל את הגאווה האנדוראית בפרצוף. הוא שאל את המזכירה אם יש סיכוי שנוכל לקבל הסברים בספרדית. היא חשבה וחשבה והעלתה רעיון יצירתי: יש קורס בוקר במקביל לקורס שאליו נרשמנו שבו יש רק אישה אחת, ונוכל לשאול אותה אם היא מוכנה שהמפגשים ייערכו בספרדית. המזכירה אפילו התקשרה לאותה אישה כדי לשאול אותה אם היא מסכימה. תגובתה של האישה הייתה כזו, שהאיש העז לספר לי עליה רק לאחר כמה ימים. לא רק שהיא לא הסכימה, היא אפילו צעקה על המזכירה שזו חוצפה לבקש בקשה כזו במדינה ששפתה הרשמית היא קטלאנית!
תוכלו בקלות לתאר לעצמכם באיזה מצברוח מבואס הגעתי למפגש הראשון שהחל כשכל אחד מהמשתתפים הציג את עצמו. להפתעתי, איזבל המיילדת שמעבירה את הקורס פתחה ואמרה שנוכחים בקורס זוג שאיננו מבין הרבה קטלאנית (אנחנו, כן, כן) ולמענם היא תדבר בספרדית אם זה מקובל על המשתתפים. אז מסתבר שכשיש אישה אחת בקורס הסיכוי להבנה הוא אפסי, אבל כשיש 6 זוגות, הסיכוי גבוה הרבה יותר! כולם חייכו בהבנה וכשהגיע תורנו להציג את עצמנו הודנו להם מעומק הלב.
לאיזבל ולחברינו לקורס היה הרבה רצון טוב, אבל השתרבבו להם פה ושם מילים בקטלאנית – היו דברים שהם פשוט לא ידעו איך לומר בספרדית. אבל הקורס עבר בשלום, הבנו את הרוב המכריע של מה שנאמר (חלק יותר, חלק פחות) ואיזבל תמיד הייתה זמינה לשאלות שלנו.
עם הזמן, הבנתי שאמנם הקורס נקרא "הכנה ללידה" אבל הוא בעצם "הכנה ללידה ולחיים שאחריה". היה דגש חזק מאוד לאורך הקורס על השתתפות פעילה של האבות בלידה ובטיפול בתינוקות. ללידה עצמה הוקדש מפגש אחד עם עוד התייחסויות פה ושם במפגשים נוספים, ולחיים שלאחר הלידה הוקדשו יותר מ-3 מפגשים. אני, שחשבתי שהגעתי לקורס מוקדם מדי בהריון, גיליתי שכל חברותי לקורס נמצאות לפחות חודש וחצי מאחורי. ככה זה באנדורה. מקדימים. גם לגבי ההודעה על דבר ההיריון, כבר נתקלנו פה יותר מפעם אחת במקרה בו סיפרו לנו על הריון של מישהי כל כך מוקדם עד שנראה היה שהרגע התקבלה התוצאה של הבדיקה הביתית... אחד הדברים החמודים בקורס היו שאת התעודות בסיום לא קיבלנו אנחנו הנשים, אלא קיבלו בני הזוג שקיבלו את התואר "תומך".

כמה מילים לתוהים על מעקב ההיריון:
פגשתי את הרופאה אחת לחודש לביקורת ואולטרסאונד  ובחודש האחרון אחת לשבוע. עושים סקירה מורחבת אחת לפחות פה, וגם בדיקת סוכר. סיסי שיליה ומי שפיר עושים לרוב בברצלונה, אם כי הרופאה מפנה רק אם יש סיבה ממשית - הרופאה שלי מעדיפה באופן מוחלט בדיקות שנותנות תוצאות וודאיות ולא כאלה שנותנות סבירות או השערות ואני שמחה על כך. אם נוסיף למשוואה את העובדה שהיא מדברת אנגלית (היא קולומביאנית), ושהיא עשתה מאמצים ראויים לשבח להוציא תמונות אולטרסאונד טובות שנוכל לשלוח למשפחה בארץ, אין ספק שמדובר ברופאה כלבבי.

 

    
אה, כן.
היה רק את העניין הפעוט שהיא יצאה לחופשה בדיוק בשבוע בו ילדתי...

 

הסוף די ברור. הפכנו להורים לתינוקת מקסימה שתכונה בבלוג כפי שהיא גם במציאות: "סמיילי".
ומכיוון שבין הריון לתינוק יש בדרך כלל לידה, זה צפוי להיות הפוסט הבא...

מפה ומשם

שוב התאספו לי כל מני חלקיקי בלוג שרציתי לכתוב, ולכן זה יהיה פוסט במתכונת "קצרצרים" וכמובן – העיקר התמונות!

אז קדימה לעבודה!

להת' פפ!

זה בא באיחור משווע אבל גם אני, כמו כל קטלוניה, נפרדתי ממי שהיה בן-בית, חבר נאמן ובעיקר המאמן של בארסה – פפ גוארדיולה. ערוץ ספורט 3 הקטלאני הקדיש במשך יום שלם אם לא יותר תכניות ביום שידורים שיכול לשמש ביום מן הימים בסיס להספד של פפ – אפילו הכיתוב בפינת המסך במשך כל היום היה "תודה פפ" (לתוהים, זו לא טעות ולא צריך להיות כתוב שם Gracias משום שזו קטלאנית ולא ספרדית).

יוגה

כן, אני הולכת לשיעורי יוגה פעמיים בשבוע. קשה לומר שאני מתחברת לכל מה שמעבר לפעילות הפיסית, אבל אני שמחה על השיעורים שמהווים עבורי גם שיעורי תרגול בספרדית וגם פעילות גופנית. מה שכן, גיליתי שבמחיר של שיעור קבוצתי, אני מקבלת פעמים רבות שיעור פרטי – אני פשוט היחידה שמגיעה לכל השיעורים (ובפרט כשמשלמים על זה תוספת מעבר למחיר המנוי המכון הכושר). הדבר העיקרי הטעון שיפור הוא האוורור – אין מזגן או אפילו מאוורר לרפואה באולם הקטן שמשמש אותנו לשיעורים וגם לא באף אולם אחר. יש ימים נעימים וחמימים בהם ההסקה עדיין עובדת, אני לא צוחקת!

 

          

מי הזיז את הגבינה שלי?

אין פה שום סיפור מיוחד, אני פשוט נפעמת כל פעם מחדש ממבחר הגבינות בחנויות, ומה שנכנס בתמונה זה בערך רבע ממחלקת הגבינות באחת החנויות. זה כמובן לא כולל גבינות לבנות למיניהן שנמצאות עם דברי החלב פשוטי העם...

 

            

מים, מים בששון!

כן, עוד דבר מקסים הוא שאפשר למצוא פה בכל מקום מים זורמים. המקום הזה הוא כלום, פשוט עיקל בכביש שאפשר לעצור בצידו, ללכת 10 מטרים בדיוק ולמצוא את עצמך על שפת הנחל. כמובן שיש בנמצא שולחן פיקניק ומתקן מנגל לטובת הציבור.

 

הטאבלט שולטטטטט!

האיש ואני קבלנו מתנה שובר לארוחה במסעדה בעיר אנדורה. יום אחד שינסנו מותנינו והלכנו לאכול שם ארוחת צהריים. כשהגענו, להפתעתנו נענינו בחיוב כששאלנו אם יש תפריט באנגלית (אנחנו לרוב לוקחים אחד בספרדית ואחד באנגלית אם יש). מסתבר, שבעלי המקום שהם גם בעלי חנות הכלבו הגדולה ביותר באנדורה, פשוט משתמשים בטאבלטים כדי להציג את התפריט – רעיון די מגניב אם חושבים על זה.

אם חושבים על זה שוב מבינים שזה בעצם כלול במחיר...

 

הו ברצלונה!

העיר הענקית הזאת שיש בה הכל לא מפסיקה להפתיע ולרתק. והפעם: רצפה וגרפיטי.

את הרצפה המגניבה הזאת צילמתי במגרש חניה קרוב לכנסיית הסגרדה פמיליה.

בפעם הראשונה אני מרותקת לרצפה של חניון וזה לא בגלל כתמי שמן שמצאתי מתחת לאוטו...

 

      

גרפיטי תמיד ריתק אותי, זה לא חדש. היו כמה חמודים גם הפעם:

        

ג'ריקן!

עם האיש לא משעמם לרגע, אפילו ביקור בחנות בסגנון "הום סנטר" יכול להיות מרתק, במיוחד כשהוא עסוק במשהו עם המוכר ואני משוטטת לי לבד ומוצאת המון דברים שאני פשוט חייבת שיהיו לי בבית...
את תמונת הג'ריקן אני שמה פה לכבוד ההורים שלי ולרגל כל שנות תנור הנפט העליזות.
אמא – אם את רוצה, אפשר לקנות אח תאום לג'ריקן שעדיין נמצא במרתף!

גם תמרור ה-10 קמ"ש יכול להשתלב מצוין בבית, ובעיקר הפטיש הענק שתלוי מתקרת החנות!
לקח למוכר כמה דקות להבין שאני צוחקת כששאלתי כמה הוא עולה...

  

              

ברד בקיץ

כן, שניה לפני אוגוסט הפך יום שמש מקסים לסופת ברד שלא הייתה מביישת שום חורף, עם כדורי ברד בגודל של גולות שכיסו ב-5 דקות את כל הגינה!

זה לא מפתיע פה אף אחד: העונה הגשומה היא הקיץ. בחורף פשוט יורד שלג.

 

            

עונת הפסטיבלים

כן, בקיץ באנדורה יש הרבה חגים מקומיים. לכל כפר יש את יום החג שלו (festa major) שבו לא עובדים באותו מקום (לנו היה השבוע יום החג של העיר שלנו – יום חופש מבורך), והעירייה מארגנת אירועים לתושבים. בסוף יולי היו כמה אירועים צפופים מאוד כשהשניים הפופולריים מכולם היו החג של אסקלדס והחג של סנט-ג'וליה. באסקלדס שוטטנו והקשבנו להופעה של להקה מברצלונה שהיה לה מופע פופולרי ביותר עד שהתחיל גשם והקהל נעלם תוך דקות (אגב, רבים מהקהל פשוט עלו על הבמה כדי לקבל מחסה מהגשם בסיוע הלהקה), ובסנט ג'וליה נהנינו ממופע זיקוקים לא קצר בכלל בו צפו גם הפסלים המסורתיים של המלך והמלכה שנישאו בכל רחבי העיר בתהלוכה שאותה כמובן פספסנו (קשה למצוא שם חניה, באמת!).

פטאנקה

עוד מהתקופה בה גרתי קרוב לשדרות רוטשילד, המשחק הזה סיקרן אותי, ומזה 3 שנים שאליפות הפטאנקה (פטאנק) מתקיימת במגרש למרגלות הגבעה עליה אנחנו גרים.
כיאה ליום קיץ יפה, אחר הצהריים, שניה אחרי שהסתיימה האליפות, ירד גשם שוטף...

סרדנה

הריקוד המסורתי של חבל קטלוניה – בהופעה מתוך החג של העיר אנדורה.

בלט מוסקבה

כן, גם הם הגיעו לאנדורה, והאיש הסכים ללכת אתי. הרגשנו תרבותיים מאוד לערב אחד, אם כי המופע שנקרא "היפיפייה הנרדמת" קיבל טוויסט בעלילה לאחר ההפסקה, עם הופעות אורח של דמויות כמו החתול במגפיים, כיפה אדומה, סינדרלה ועוד.

 

מיני-כדורגל

אני לא מבינה גדולה בספורט, את זה אני חושבת שאתם כבר יודעים. אבל כשמגיעות לאנדורה קבוצות מישראל אני מאוד אוהבת ללכת לצפות במשחקים וליהנות מההפתעה על פניהם של הספורטאים כשמוחאים להם כפיים ומעודדים אותם במקום בו הם לא מצפים לכך.

הפעם זה היה במסגרת מוקדמות אופ"א לכדורגל-אולמות כשהגיעה קבוצת מכבי נחלת יצחק מתל אביב. צפינו בשלושת המשחקים שלהם: נגד ארמניה, נורווגיה והמארחת: אנדורה. לשלב הבא הם לא העפילו אבל זה ממש לא שינה לנו דבר. התובנות העיקריות שלי מן המשחקים היו:

1.      הכדור מבלה מחוץ למגרש לא פחות (אם לא יותר) מאשר בתוך תחומי המגרש.

2.      אין הגבלה על מספר החילופים בקבוצות, מה שיוצר מצבים מוזרים בעיני כמו הנבחרת האנדוראית שבחרה להחליף את השוער שלה בשחקן רגיל בזמן ההתקפות, מה שהשאיר את השער שלה ללא הגנה. ברגע שההתקפה הפכה להגנה, אחד השחקנים היה נותן ספרינט לספסל ומתחלף עם השוער שרץ להגן על השער שלו כמה שיותר מהר. מוזר, כבר אמרתי?

אה, ועוד דבר אחד: אמא, יראו אותי בטלוויזיה! אבל זה יהיה בערוץ ספורט 5.

אני יודעת שאתם לא צופים בו. 

כך הלכה לה תהילת עולם... אבל לפחות הדגל שלנו יהיה כוכב!

גול!

ועוד גול!

וסיום מתוק לפוסט בניצחון!!!

ליל האש

יוני. הקיץ רשמית פה למקרה שהתפספס לכם...

ומה בא עם הקיץ? כן, כן, כולכם צודקים, זה חג סנט ג'ואן כמובן!

הלילה שבין 23 ביוני ל-24 ביוני הוא אחד הלילות המדליקים ביותר בקטלוניה, ואני מתכוונת "מדליקים" במלוא מובן המילה – אש וזיקוקים!

קצת על החג:

ביום סנט ג'ואן מציינים את תחילת הקיץ. הרעיון הוא שבערב החג השמש מגיעה לנקודה הגבוהה ביותר שלה לפני שהיא מתחילה לרדת. השמש נתפסת בסמל לפריון ושפע ולכבוד כך מדליקים מדורות וזיקוקים. האש מסמלת טיהור ויש אנשים רבים ששורפים פתקים עם משאלות וחפצים ישנים כסמל לחידוש. גם שחייה נתפסת בפעולה מטהרת ואף מרפאת בלילה זה.

במקומות רבים מציינים מסורות עתיקות של פולחן השמש, אחת מהן היא ליל המכשפות – לפי האגדה בליל הזה מתאספות מכשפות כדי לחזק את כוחותיהן ולשפר את יכולותיהן. לפי אחת האגדות, המלאך קופידון הוא תוצר של ערב זה והוא יורה באנשים חיצי אהבה בהם שיקוי אהבה שרקחו המכשפות.

האש היא האלמנט החשוב ביותר בחג. בכל שנה מאז 1955 מדליקים אש מלהבה שעל פסגת הר קניגו (Canigó) בהרי הפירנאים (בשטח צרפת) ומאז משומרת בפרפיניאן שבצרפת. מעריכים שהאש משמשת להדלקת כ-3000 מדורות בליל החג. בעבר היו עורכים מסע בדומה לזה של הלפיד האולימפי בריצה, אולם כיום אין דרך ספציפית להעברת הלהבה. מסורת נוספת היא לתת לבן זוגך יד ולקפוץ מעל מדורה 7 פעמים ואז תחיו באושר ועושר (כמובן אם לא שתיתם יותר מדי לפני שהחלטתם לקפוץ...). כמובן שקיימת מעין עוגה מסורתית בשם "קוקה" (coca) שמורכבת מבצק דומה לבצק לחם שעליו תוספות מתוקות. 

בימים שלפני החג מפוזרים דוכני מכירת זיקוקים באנדורה ובכל קטלוניה ובהם יכול כל מי שחפצה נפשו לרכוש זיקוקים ונפצים שבעזרתם יוכל להתעלל בשכניו ועוברי אורח תמימים אחרים שהולכים ברחוב כשלפתע הם חושבים שנכנסו לשדה מוקשים. אין ספק שלהצליח לישון טוב באזורים עירוניים בליל 23 ביוני זה אתגר לא קטן.

באנדורה החגיגות השנה היו צנועות יותר מאשר בשנים הקודמות. החגיגות מתחילות בהדלקת האש בחצר בנין הפרלנט הישן של אנדורה ומשם יוצאת תהלוכת לפידים וזיקוקים אותה מלווים אנשים בגלימות ארוכות, ונשים מחופשות למכשפות. התהלוכה מסתיימת באחת הרחבות בעיר בה משתמשים בלפידים של אנשי התהלוכה כדי להדליק מדורה גדולה סביבה רוקדים עד לשעות הקטנות של הלילה. זיקוקים ונפצים מלווים את כל הערב והלילה.

כיאה לישראלים טובים, חגגנו את ליל האש בדבר הקרוב ביותר שמצאנו – מנגל!
ואחרי שפוטמנו כראוי באדיבות האיש, יצאנו לסיבוב בעיר העתיקה בה בדיוק הגיעה התהלוכה ליעד בו חיכתה המדורה להדלקה.

ברור שצילמתי תמונות: 

 

והסרטונים:

קיץ שמח!

האסם של ג'וּאן

לא מזמן הזדמן לי לפגוש אם ג'ואן יחד עם האיש.

את ג'ואן הכרנו דרך בת זוגו הבריטית.

ג'ואן הוא אנדוראי מלידה, אחד מאלה שכמה מההרים והגבעות הסובבים אותנו שייכים למשפחתו אבל לעולם לא תשמעו על כך ממנו כי ג'ואן הוא איש צנוע ומעט שתקן, בעיקר בסביבת דוברי אנגלית.

כבן למשפחה אנדוראית ממוצעת בימנו, ג'ואן מגדל טבק בחלק מהשטחים שלו, אם כי בימנו לא מדובר בעסק כלכלי במיוחד אלא יותר בשימור המסורת. על שטחים אחרים נבנו בתים למכירה או השכרה, ובכלל, העיסוק בנדל"ן גדל. בין שאר הדברים, ג'ואן גם תרם למדינה את בית המשפחה הישן והפך למוזיאון שהוא אגב אחד מכמה באותו סגנון שיש במדינה שממחישים באופן יפה ומעניין את החיים באנדורה לפני שהגיעו אליה הטכנולוגיה, הקדמה והתיירות.

לג'ואן יש גם אסם.

מדובר במבנה ישן ששימש כאסם לפני שנים ומזה זמן משמש כמחסן. לא מזמן שיפץ ג'ואן את גג המבנה וכעת הוא חושב להשכיר את המבנה. האיש ואני ביקרנו שם והתמוגגנו רק מלראות את תקרת העץ המקסימה. כשהצלחתי סוף סוף להוריד את העיניים מהתקרה, ראיתי עוד כמה אוצרות שמפוזרים באסם, שרידים לימים אחרים.

אין לי הרבה מה להוסיף – התמונות מדברות בעד עצמן...

הדואר בא היום

הפעם החלטתי לממש איום ישן שלי ולספר על מערך הדואר באנדורה. אין זה סוד שאחד המוזיאונים החביבים עלי באנדורה הוא מוזאון הדואר ששוכן בבנין קטנטן בעיר אורדינו, ואליו אני לוקחת כמעט כל אורח שמגיע לביקור, גם בזכות המצגת האורקולית שקיימת גם בשפה האנגלית.
המצגת מספרת את סיפורה של אנדורה דרך סיפורו של הדואר ודרך פעולתו כאן, והפוסט של היום הוא פחות או יותר תמליל המצגת:

מוזאון הדואר באנדורה

לפני מאות שנים, הרומאים יצרו מערכת לוגיסטית של שירות הדואר המאורגן הראשון מסוגו בעולם – Cursos Publicos. התפתחות הדואר תרמה להתפתחות של מדינות רבות, ובמקרה של אנדורה, תרמה לפתיחתה לעולם.
היום הכל קל יותר. הדואר עובד פחות או יותר כמו כל מקום אחר בעולם, אבל לא תמיד זה היה כך.
עם דעיכת האימפריה הרומית, הדרכים והדואר ירדו בחשיבותם. במשך שנים נמסרו הודעותיהם של מלכים ואצילים בידי שליחים על גב סוסים או ברגל. המלך פטר הגדול מאראגון (1239-1285) הוא זה שחוקק חוק שהסדיר את חלוקת הדואר עבור נתיניו. מאוחר יותר, במאות 17-18, הפכה אנדורה לתחנה חשובה בדרך בה עבר הדואר ונהגי הפרדות עברו בה בכל עונות השנה נושאים חדשות וידיעות שונות. לאט-לאט הפכה העברת הידיעות למאורגנת יותר כשהופיעו בתי הדואר הראשונים לאורך הנתיבים ובמאה ה-19 החלו נהגי הפרדות לפנות את מקומם לרכבים ורכבות.
החיים באנדורה לא היו קלים אז, וגם לא ההגעה אליה. למרות הקשיים, במאה ה-19 נראה שהדואר עבר ממקום למקום כשורה, למרות שלא היה באנדורה אפילו משרד דואר אחד. למעשה, הדרך אותה עשו חלק מהמכתבים הייתה ארוכה ולעיתים מפותלת מאוד. חלקם נשלחו ללא בולים, ואלה נוספו להם בעיר La Seu D’Urgell מעבר לגבול עם ספרד, או בעיירה Hospitalet מעבר לגגבול הצרפתי, חלקם נשלחו עם בולים, הכל היה אפשרי. בכל מקרה, גם ללא משרד דואר היו המכתבים צריכים להגיע ליעדם בתוך אנדורה, ולמעשה, כל אדם שנסע בדרכים שימש כדוור לעת מצוא. מה שברור הוא שאיש לא קיבל תשלום על שירות זה.

בקיץ: ברגל,בחורף: על מגלשיים.
שירות הדוורים האנדוראים

בתחילת המאה ה-20 עדיין לא היו כבישים סלולים באנדורה, וגם הרכבת לא הגיעה לכאן, כך שאנשים עדיין עברו ממקום למקום באותן הדרכים:  ברגל או על גב פרדות.ככל שהיעד היה גבוה יותר, כך הייתה הדרך קשה יותר, ובחורף הכל הפך קשה הרבה יותר. כשהמסע מברצלונה לאנדורה ארך כ-30 שעות, היה צורך לשלם תוספת על משלוח מכתבים לאנדורה.
לאט לאט השתפרו הדרכים וגם התקשורת. בשנת 1916 נתן הבישוף Joan Benlloch (שהיה נסיך-שותף של אנדורה באותה עת) את ברכתו לסלילת דרך בין  La Seu D’Urgell ו- Andorra La Vella , מה שנתן דחיפה חזקה לצמיחה הכלכלית של האזור. כעת יכול היה הדואר להגיע לאנדורה ברכבים של חברות שסיפקו שירותי תחבורה מספרד לאנדורה.
ב-20 ביוני 1930, נחתם הסכם ספרדי-צרפתי לייסוד שירות דואר באנדורה ברוח שיתוף פעולה בין המדינות למען שיפור שירות הדואר. משרדי דואר של שתי המדינות נפתחו באנדורה, ובעלי תפקידים הגיעו משתיהן לביצוע מטלות אדמיניסטרטיביות, אך מחלקי הדואר היו אנדוראים מתוך הנחה שתושבי המקום מכירים את המדינה והדרכים טוב מכל אחד אחר. במקביל, הופיעו הבולים הראשונים בספרד וצרפת הנושאים תמונות מאנדורה. מחירי המשלוחים היו נמוכים כפי שהתחייבו ספרד וצרפת בהסכם, וכמו כן, הדואר הפנימי הועבר בחינם, מה שהתקיים עוד קודם לכן, אך כעת הפך לעובדה רשמית.

בשנת 1932 נוסדה חברת ההסעות האנדוראית הראשונה Autos El Valira שנסעה בקו שבין La Seu D’Urgell ו- Andorra La Vella ותרמה לסדירות העברת הדואר.
שנות ה-30 היו שנים סוערות באנדורה כשאירועים רבים התרחשו תוך זמן קצר יחסית. תחנות הרדיו האנדוראיות הראשונות נשמעו באירופה, שדה התעופה הראשון נבנה ב- La Seu D’Urgell, והטלגרף והטלפון הגיעו. עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד, וכן מלחמת העולם ה-II, גברה תנועת סחורות ותכתובות. המאקי והמחתרת הצרפתית ניצלו את הניטראליות של אנדורה כדי להעביר דרכה מידע מודיעיני. לבסוף, כשהושב הסדר על כנו באירופה, גילתה אנדורה את המסחר ובה בעת התיירות גילתה את אנדורה. מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת נמצאת אנדורה בתהליך מתמשך של שינוי.

בולי אנדורה

היום שירות הדואר מאורגן, בעל תשתית וערוך לטיפול בכמויות הדואר שעוברות במדינה, ועובד כמו בכל מדינה אחרת. עד לפני כמה עשורים עדיין היה הדואר בתוך המדינה בחינם, אך כיום זה כבר כרוך בתשלום. משרדי הדואר הם עדיין ספרדים או צרפתים (אין משרד דואר אנדוראי), וכל אחד בוחר כרצונו על מי לסמוך...

מימין: תיבת דואר ספרדית, ומשמאל: תיבת דואר צרפתית. באמצע מה שהכי חשוב: ערמונים!!  (תודה לענת על הצילום!)