אך בלילה בלילה אני יולדת בספרדית*

אני אוהבת לדחות דברים.
ישבתי לי וחשבתי על נושא שאני רוצה לכתוב עליו ואז קלטתי שדי התחייבתי לכתוב על הלידה של סמיילי. אין לי מושג מאיפה מתחילים, אבל הנה זה בא!

תאריך הלידה הצפוי שלי היה 20 באוגוסט לפי הרופאה ו-19 לאוגוסט לפי הספר עם הגלגל.
אחרי שאמרו לי באותו שבוע יותר מ-20 פעמים
"מה פתאום! הבטן שלך גבוהה עדיין. עוד יש לך זמן",
"אף אחת לא יולדת בתאריך הצפוי",
וגם "הריון ראשון תמיד נמשך עד אחרי התאריך הצפוי",
הגעתי לבית החולים ב-19 באוגוסט ב-6 בבוקר ואושפזתי בהמתנה ללידה.

אני מודה שגם אני חשבתי שיש לי עוד לפחות שבוע. לגמרי במקרה התיק לבית החולים היה מוכן, ולשמחתנו בשבוע 37 סוף-סוף גם בחרנו שם עליו היינו צריכים להצהיר כבר בזמן האשפוז.
קיבלתנו חדר פרטי, פיג'מה מהממת ואוורירית משהו, ומוניטור שכל כולו שלי לשעתיים הקרובות.
בחדר הייתה גם ספה לטובת אורחים ו/או בן הזוג שיוכל לישון עם זוגתו. 

 מאוחר יותר שוחררתי קצת להסתובב במסדרון הלוך ושוב, מה שהתגלה כמשמים למדי – המסדרון לא היה כזה ארוך...

 מאחר ועבר עלי כל היום בהמתנה, גיליתי שיש משהו שבסופו של דבר שכחתי להכניס לתיק של בית החולים – את הרשימה!!!

לא, לא מדובר על רשימת קניות אלא רשימת המילים והמשפטים שהכנתי ללידה מבעוד מועד עם מורתי לספרדית. כן, בשיעור הספרדית האחרון שלי ישבתי עם מורתי על כוס קפה ותרגמנו לספרדית מילים אופטימיות כמו "אני רוצה משכך כאבים" או "איפה הרופא????" מתוך ידיעה ברורה שברגע האמת יש סיכוי סביר שלא אזכור כלום.
מכולם, המשפט החשוב ביותר אחרי "אני רוצה אפידורל" היה  No queremos agujeros en las orejas del bebé.
"אנחנו לא רוצים שיעשו לתינוקת חורים באוזניים!" ולא – זו לא בדיחה. בית החולים נהג לבצע את ההליך הזה לתינוקות (בנות) בגיל של כמה שעות ועד לא מזמן אם לא ביקשת שלא יעשו זאת, עוד היית עלול לקבל את בתך מן האחות כשלאוזניה עגילים. זה פשוט היה מקובל ביותר. לשמחתנו, בית החולים שינה את מדיניות החירורים שלו וכעת מבהירים למגיעים ללדת שאם ברצונם לחורר את אוזני התינוקות, עליהם להביא בעצמם את העגילים משום שבית החולים הפסיק לספק אותם. כך אפשר לראות בחלונות ראווה של חנויות תכשיטים את התמונה הבאה.

אז אמנם שכחתי את הרשימה בבית, אבל הצלחנו להבהיר כמה פעמים שאנחנו ממש, אבל ממש לא רוצים חורים באוזניים של סמיילי, והמשכנו לבהות במוניטור ובשעון. 

לעת ערב נלקחנו לחדר הלידה לא לפני שהמיילדת יעצה (בחוכמה) לאיש ללכת לאכול משהו למען לא יפריעו קרקורי בטנו לסמיילי בדרכה החוצה אל העולם.
הצוות קיבל את פנינו בשלווה בחדר הלידה: רופא מיילד, רופא מרדים ושתי מיילדות.
פתחנו כמובן בטקס הקבוע:
"אנא דברו אנגלית...
אה, אף אחד לא מדבר אנגלית חוץ מהרופא המרדים שמדבר קצת?
טוב. אז אנא רחמו עלינו ודברו בספרדית  א י ט י ת, טוב??"

והם היו כל כך בסדר!
בלי שמץ של ציניות הפעם, התקשורת עבדה בסדר גמור. גיליתי שאני זוכרת איך אומרים "משכך כאבים", גיליתי שהרופא המרדים היה מקצוען אמיתי, גיליתי שאני ממש עייפה והרופא שבה את לבי כשאמר לי שיש עוד זמן ושפשוט כדאי לי לישון קצת.  כן. הצוות ישב לו בחדר הסמוך, פטפט בסבלנות (רק מסך עם משחק של בארסה היה חסר שם), ואני ישנתי לי. 

ישאלו חדי האבחנה: "ואיפה היה האיש?". ובכן, האיש היה עסוק בצילום סרטוני וידאו כדי להוכיח לי שנחרתי. אהבת חיי, כבר אמרנו?

לאחר שעה העיר אותי האיש. הושטתי את הידיים כדי לקבל את סמיילי נקייה וחייכנית אבל הסתבר שעדיין לא הגענו לשלב ההוא. 

דוקטור דוראן, המיילדת רוזה-מריה והאיש יחדיו סיפקו תמיכה מדהימה, ושעה לאחר מכן, 10 דקות לפני שהסתיים ה-19 באוגוסט, יצאה לה סמיילי לאוויר העולם וזכתה לברכת BENVINGUDA – ברוכה הבאה לקטלוניה!

 החדר שלנו חיכה לנו לאחר הלידה ועמד לרשותנו במשך ששת הימים הקרובים. לרוב משתחררים מבית החולים לאחר 3 ימי אשפוז אולם מכיוון שסמיילי שקלה מעט יחסית, השאירו אותנו בבית החולים עד שהאנדוראית הקטנה שלנו התחילה לעלות במשקל.

אני חייבת לגלות סוד:
סמיילי שהתה אתי בחדר 99% מהזמן מרגע לידתה ועד ששוחררנו הביתה.
אבל כשחזרה מהפעמים הספורות שלקחו אותה לבדיקות, מיהרתי לבדוק שאין לה חורים באוזניים...

כשחשבתי לתומי שמרפי כבר שכח מקיומי, הוא חזר לביקור. את ההודעה על שחרורנו מבית החולים קבלתי כשהאיש היה מרחק 200 ק"מ מבית החולים, עם האוטו. אבל הכל בסדר, התקשרתי לחברתי היקרה מ' וקבענו שהיא תסייע לי להגיע מבית החולים הביתה. שמחה וטובת לב התחלתי לארוז את חפצי ואז הבנתי שגם אין לי מפתחות כדי להיכנס הביתה. נו טוב, מזל שהיה מפתח נוסף זמין.
בעודי אורזת, נכנסה אחת האחיות לחדר והרביצה נאום קטן בקטלאנית שממנו הבנתי משהו שקשור בשחרור שלי מבית החולים ומשהו על החדר ועל השעה 12:00. היה לי ברור שאני צריכה לפנות את החדר. התחלתי לגמגם שאני מחכה שיבואו לקחת אותי, ושסמיילי צריכה לאכול ואז עברה האחות לדבר בספרדית במהירות אנושית יותר. ממש לא היה אכפת לה מהחדר. יכולתי לשבת שם עד הערב. היא פשוט דאגה מכיוון שהכינו לי מכתב שחרור כבר בשעה 12:00, ולכן לא אקבל את ארוחת הצהריים!
אני יודעת שאתם יושבים בנשימה עצורה, כוססים ציפורניים ותוהים האם רעבתי ללחם. ובכן, אמנם בית החולים יעיל אבל לא עד כדי כך. לא עברו 5 דקות מאז יצאה האחות והגיעה אחות אחרת עם מגש של אוכל. יתרה מכך, אפילו קיבלתי את הטופס הרגיל כדי לבחור מה ארצה לאכול למחרת. דווקא חבל, היה תפוח אפוי לקינוח...

שוחררתי הביתה ביום הנישואין שלנו והבאתי הביתה את המתנה הכי מדהימה שיכולנו לתת ולקבל.

לשיעורי הספרדית לא חזרתי.
מבחן הגמר שלי היה ב-19 באוגוסט בבית החולים על שם גבירתנו מריה.
ללדת בספרדית ולתרגם לאיש תוך כדי הלידה זה מבחינתי ציון עובר בהחלט!

* יחי השפם של שלמה יידוב!

 

הכי התגעגעתי לגרוב גרביים! (ההריון שלי)

שבתי מן הכפור!
טוב, לא ממש הלכתי וגם לא ממש כפור בחוץ אלא אם יוצאים מהבית ב-4 לפנות בוקר, אבל העיקר הכוונה!

זה נכון: אי אפשר להכניס פיל לחדר ולהתעלם מקיומו.
לכן החלטתי לכתוב קצת על חוויית ההיריון באנדורה ונפתח בהצהרה: לא אעמיד פנים – היה לי אחלה הריון! בלי תופעות שונות או משונות ועם האיש הכי מפרגן על הפלנטה.

ובכל זאת, זה היה שונה מהריון בארץ (לא שניסיתי, אבל בכל זאת).
השלב היחיד שזהה לחלוטין הוא הכניסה להריון. את זה עושים בדיוק כמו בארץ, תשמחו לדעת.
אבל השלב הבא הוא בדיקת ההיריון הביתית וכאן, תסלחו לי, הבדיקה קצת אחרת.
תשכחו מ"בהתחלה יש שני קווים, אחר כך קו אחד. אם הקו מימין פוגש את הקו משמאל, זה ככה, אם יש קו אחד ואחר כך שני קווים ואחר כך שוב קו אחד, זה אחרת. ואם... ואם.... ואם...".
הבדיקה הספרדית שקניתי כאן דוגלת בשיטה הפשוטה.
בתצוגה פשוט כתוב "בהריון" ומצוין מספר השבועות. לא יותר נוח ככה??? 
ואני עוד דאגתי שאצטרך לקרוא יותר מדי הסברים כדי לדעת מה התוצאה...

בהמשך ההיריון, יכולתי ליהנות גם מתנאים משופרים בכל פעם שנסעתי לקניות בסופר החביב עלי: שם יש בחניון החיצוני שתי חניות לנשים בהריון ובחניון המקורה, שתי חניות בכל קומה מ-5 הקומות!

והגדילו לעשות בחלק מהחנויות בעיר כשהגדירו קופה עם עדיפות לנכים ונשים בהריון:

עם הזמן, כשהפנמתי שאני בהריון וקלטתי מה זה אומר (שתהיה לידה באיזשהו שלב), החלטתי להצטרף לקורס יוגה לנשים במצבי העגלגל.
רבות היו הפעמים בהן הגעתי לשיעור וגיליתי שאני היחידה שהגיעה, וקיבלתי שיעור פרטי. אמנם, כל שיעור התחיל באופטימיות כמו בתמונה (אופטימיות זהירה – אולי נהיה שתיים!), והסתיים בזה שקיפלנו את המזרון הנוסף בלי שמישהו נגע בו בכלל... עם כל שבוע שעבר תהיתי מתי יבינו שזה מוזר ויחליטו לשנות משהו, אבל עד הלידה (שיעור היוגה האחרון שלי היה 3 ימים לפני הלידה) זה לא קרה...  לפחות אני יודעת שהטבעתי את חותמי על השיעורים כשהענקתי שם חדש לתרגיל בשם "התרנגולת" – פשוט נראה היה לי הגיוני הרבה יותר בהתחשב במצב המתעמלות לקראו לתרגיל "הפילה".
זה אמנם לא היה התרגיל החביב עלי מכולם, אבל לתת שם לנמנום בסוף השיעור (יש מקומות בהם קוראים לזה "הרפיה") היה קצת מוגזם...

כשהגעתי לסוף חודש שביעי, ולא ניתן היה יותר להתכחש לעובדה שאני עומדת ללדת פה, הלכנו לקורס הכנה ללידה. הפרק הזה בהריון התחיל בצורה מעט טראומטית כשחיפשנו לשווא קורס בשפה שנוכל להבין. די מהר היה ברור שאין סיכוי לאנגלית ולכן הנמכנו ציפיות וחיפשנו קורס בספרדית, אבל מסתבר שגם פה ציפינו ליותר מדי...  נרשמנו לקורס שנערך בעיר אנדורה והיה צפוי להתחיל תוך שבועיים. בקורס 6 מפגשים הנערכים פעמיים בשבוע כך שכל הקורס אורך 3 שבועות. כשהבנתי שהקורס קצר כל כך מיד ניסיתי לבדוק את ניתן לדחות ונעניתי שהקורס הבא ייפתח בספטמבר. כן, החיים הטובים באירופה בהם אין עם מי לדבר בקיץ...
אז הולכים על הקורס של יוני (סבבה!)  בקטלאנית! (פחות סבבה...)

כשהאיש הלך לרשום אותנו לקורס הוא קיבל את הגאווה האנדוראית בפרצוף. הוא שאל את המזכירה אם יש סיכוי שנוכל לקבל הסברים בספרדית. היא חשבה וחשבה והעלתה רעיון יצירתי: יש קורס בוקר במקביל לקורס שאליו נרשמנו שבו יש רק אישה אחת, ונוכל לשאול אותה אם היא מוכנה שהמפגשים ייערכו בספרדית. המזכירה אפילו התקשרה לאותה אישה כדי לשאול אותה אם היא מסכימה. תגובתה של האישה הייתה כזו, שהאיש העז לספר לי עליה רק לאחר כמה ימים. לא רק שהיא לא הסכימה, היא אפילו צעקה על המזכירה שזו חוצפה לבקש בקשה כזו במדינה ששפתה הרשמית היא קטלאנית!
תוכלו בקלות לתאר לעצמכם באיזה מצברוח מבואס הגעתי למפגש הראשון שהחל כשכל אחד מהמשתתפים הציג את עצמו. להפתעתי, איזבל המיילדת שמעבירה את הקורס פתחה ואמרה שנוכחים בקורס זוג שאיננו מבין הרבה קטלאנית (אנחנו, כן, כן) ולמענם היא תדבר בספרדית אם זה מקובל על המשתתפים. אז מסתבר שכשיש אישה אחת בקורס הסיכוי להבנה הוא אפסי, אבל כשיש 6 זוגות, הסיכוי גבוה הרבה יותר! כולם חייכו בהבנה וכשהגיע תורנו להציג את עצמנו הודנו להם מעומק הלב.
לאיזבל ולחברינו לקורס היה הרבה רצון טוב, אבל השתרבבו להם פה ושם מילים בקטלאנית – היו דברים שהם פשוט לא ידעו איך לומר בספרדית. אבל הקורס עבר בשלום, הבנו את הרוב המכריע של מה שנאמר (חלק יותר, חלק פחות) ואיזבל תמיד הייתה זמינה לשאלות שלנו.
עם הזמן, הבנתי שאמנם הקורס נקרא "הכנה ללידה" אבל הוא בעצם "הכנה ללידה ולחיים שאחריה". היה דגש חזק מאוד לאורך הקורס על השתתפות פעילה של האבות בלידה ובטיפול בתינוקות. ללידה עצמה הוקדש מפגש אחד עם עוד התייחסויות פה ושם במפגשים נוספים, ולחיים שלאחר הלידה הוקדשו יותר מ-3 מפגשים. אני, שחשבתי שהגעתי לקורס מוקדם מדי בהריון, גיליתי שכל חברותי לקורס נמצאות לפחות חודש וחצי מאחורי. ככה זה באנדורה. מקדימים. גם לגבי ההודעה על דבר ההיריון, כבר נתקלנו פה יותר מפעם אחת במקרה בו סיפרו לנו על הריון של מישהי כל כך מוקדם עד שנראה היה שהרגע התקבלה התוצאה של הבדיקה הביתית... אחד הדברים החמודים בקורס היו שאת התעודות בסיום לא קיבלנו אנחנו הנשים, אלא קיבלו בני הזוג שקיבלו את התואר "תומך".

כמה מילים לתוהים על מעקב ההיריון:
פגשתי את הרופאה אחת לחודש לביקורת ואולטרסאונד  ובחודש האחרון אחת לשבוע. עושים סקירה מורחבת אחת לפחות פה, וגם בדיקת סוכר. סיסי שיליה ומי שפיר עושים לרוב בברצלונה, אם כי הרופאה מפנה רק אם יש סיבה ממשית - הרופאה שלי מעדיפה באופן מוחלט בדיקות שנותנות תוצאות וודאיות ולא כאלה שנותנות סבירות או השערות ואני שמחה על כך. אם נוסיף למשוואה את העובדה שהיא מדברת אנגלית (היא קולומביאנית), ושהיא עשתה מאמצים ראויים לשבח להוציא תמונות אולטרסאונד טובות שנוכל לשלוח למשפחה בארץ, אין ספק שמדובר ברופאה כלבבי.

 

    
אה, כן.
היה רק את העניין הפעוט שהיא יצאה לחופשה בדיוק בשבוע בו ילדתי...

 

הסוף די ברור. הפכנו להורים לתינוקת מקסימה שתכונה בבלוג כפי שהיא גם במציאות: "סמיילי".
ומכיוון שבין הריון לתינוק יש בדרך כלל לידה, זה צפוי להיות הפוסט הבא...

מפה ומשם

שוב התאספו לי כל מני חלקיקי בלוג שרציתי לכתוב, ולכן זה יהיה פוסט במתכונת "קצרצרים" וכמובן – העיקר התמונות!

אז קדימה לעבודה!

להת' פפ!

זה בא באיחור משווע אבל גם אני, כמו כל קטלוניה, נפרדתי ממי שהיה בן-בית, חבר נאמן ובעיקר המאמן של בארסה – פפ גוארדיולה. ערוץ ספורט 3 הקטלאני הקדיש במשך יום שלם אם לא יותר תכניות ביום שידורים שיכול לשמש ביום מן הימים בסיס להספד של פפ – אפילו הכיתוב בפינת המסך במשך כל היום היה "תודה פפ" (לתוהים, זו לא טעות ולא צריך להיות כתוב שם Gracias משום שזו קטלאנית ולא ספרדית).

יוגה

כן, אני הולכת לשיעורי יוגה פעמיים בשבוע. קשה לומר שאני מתחברת לכל מה שמעבר לפעילות הפיסית, אבל אני שמחה על השיעורים שמהווים עבורי גם שיעורי תרגול בספרדית וגם פעילות גופנית. מה שכן, גיליתי שבמחיר של שיעור קבוצתי, אני מקבלת פעמים רבות שיעור פרטי – אני פשוט היחידה שמגיעה לכל השיעורים (ובפרט כשמשלמים על זה תוספת מעבר למחיר המנוי המכון הכושר). הדבר העיקרי הטעון שיפור הוא האוורור – אין מזגן או אפילו מאוורר לרפואה באולם הקטן שמשמש אותנו לשיעורים וגם לא באף אולם אחר. יש ימים נעימים וחמימים בהם ההסקה עדיין עובדת, אני לא צוחקת!

 

          

מי הזיז את הגבינה שלי?

אין פה שום סיפור מיוחד, אני פשוט נפעמת כל פעם מחדש ממבחר הגבינות בחנויות, ומה שנכנס בתמונה זה בערך רבע ממחלקת הגבינות באחת החנויות. זה כמובן לא כולל גבינות לבנות למיניהן שנמצאות עם דברי החלב פשוטי העם...

 

            

מים, מים בששון!

כן, עוד דבר מקסים הוא שאפשר למצוא פה בכל מקום מים זורמים. המקום הזה הוא כלום, פשוט עיקל בכביש שאפשר לעצור בצידו, ללכת 10 מטרים בדיוק ולמצוא את עצמך על שפת הנחל. כמובן שיש בנמצא שולחן פיקניק ומתקן מנגל לטובת הציבור.

 

הטאבלט שולטטטטט!

האיש ואני קבלנו מתנה שובר לארוחה במסעדה בעיר אנדורה. יום אחד שינסנו מותנינו והלכנו לאכול שם ארוחת צהריים. כשהגענו, להפתעתנו נענינו בחיוב כששאלנו אם יש תפריט באנגלית (אנחנו לרוב לוקחים אחד בספרדית ואחד באנגלית אם יש). מסתבר, שבעלי המקום שהם גם בעלי חנות הכלבו הגדולה ביותר באנדורה, פשוט משתמשים בטאבלטים כדי להציג את התפריט – רעיון די מגניב אם חושבים על זה.

אם חושבים על זה שוב מבינים שזה בעצם כלול במחיר...

 

הו ברצלונה!

העיר הענקית הזאת שיש בה הכל לא מפסיקה להפתיע ולרתק. והפעם: רצפה וגרפיטי.

את הרצפה המגניבה הזאת צילמתי במגרש חניה קרוב לכנסיית הסגרדה פמיליה.

בפעם הראשונה אני מרותקת לרצפה של חניון וזה לא בגלל כתמי שמן שמצאתי מתחת לאוטו...

 

      

גרפיטי תמיד ריתק אותי, זה לא חדש. היו כמה חמודים גם הפעם:

        

ג'ריקן!

עם האיש לא משעמם לרגע, אפילו ביקור בחנות בסגנון "הום סנטר" יכול להיות מרתק, במיוחד כשהוא עסוק במשהו עם המוכר ואני משוטטת לי לבד ומוצאת המון דברים שאני פשוט חייבת שיהיו לי בבית...
את תמונת הג'ריקן אני שמה פה לכבוד ההורים שלי ולרגל כל שנות תנור הנפט העליזות.
אמא – אם את רוצה, אפשר לקנות אח תאום לג'ריקן שעדיין נמצא במרתף!

גם תמרור ה-10 קמ"ש יכול להשתלב מצוין בבית, ובעיקר הפטיש הענק שתלוי מתקרת החנות!
לקח למוכר כמה דקות להבין שאני צוחקת כששאלתי כמה הוא עולה...

  

              

ברד בקיץ

כן, שניה לפני אוגוסט הפך יום שמש מקסים לסופת ברד שלא הייתה מביישת שום חורף, עם כדורי ברד בגודל של גולות שכיסו ב-5 דקות את כל הגינה!

זה לא מפתיע פה אף אחד: העונה הגשומה היא הקיץ. בחורף פשוט יורד שלג.

 

            

עונת הפסטיבלים

כן, בקיץ באנדורה יש הרבה חגים מקומיים. לכל כפר יש את יום החג שלו (festa major) שבו לא עובדים באותו מקום (לנו היה השבוע יום החג של העיר שלנו – יום חופש מבורך), והעירייה מארגנת אירועים לתושבים. בסוף יולי היו כמה אירועים צפופים מאוד כשהשניים הפופולריים מכולם היו החג של אסקלדס והחג של סנט-ג'וליה. באסקלדס שוטטנו והקשבנו להופעה של להקה מברצלונה שהיה לה מופע פופולרי ביותר עד שהתחיל גשם והקהל נעלם תוך דקות (אגב, רבים מהקהל פשוט עלו על הבמה כדי לקבל מחסה מהגשם בסיוע הלהקה), ובסנט ג'וליה נהנינו ממופע זיקוקים לא קצר בכלל בו צפו גם הפסלים המסורתיים של המלך והמלכה שנישאו בכל רחבי העיר בתהלוכה שאותה כמובן פספסנו (קשה למצוא שם חניה, באמת!).

פטאנקה

עוד מהתקופה בה גרתי קרוב לשדרות רוטשילד, המשחק הזה סיקרן אותי, ומזה 3 שנים שאליפות הפטאנקה (פטאנק) מתקיימת במגרש למרגלות הגבעה עליה אנחנו גרים.
כיאה ליום קיץ יפה, אחר הצהריים, שניה אחרי שהסתיימה האליפות, ירד גשם שוטף...

סרדנה

הריקוד המסורתי של חבל קטלוניה – בהופעה מתוך החג של העיר אנדורה.

בלט מוסקבה

כן, גם הם הגיעו לאנדורה, והאיש הסכים ללכת אתי. הרגשנו תרבותיים מאוד לערב אחד, אם כי המופע שנקרא "היפיפייה הנרדמת" קיבל טוויסט בעלילה לאחר ההפסקה, עם הופעות אורח של דמויות כמו החתול במגפיים, כיפה אדומה, סינדרלה ועוד.

 

מיני-כדורגל

אני לא מבינה גדולה בספורט, את זה אני חושבת שאתם כבר יודעים. אבל כשמגיעות לאנדורה קבוצות מישראל אני מאוד אוהבת ללכת לצפות במשחקים וליהנות מההפתעה על פניהם של הספורטאים כשמוחאים להם כפיים ומעודדים אותם במקום בו הם לא מצפים לכך.

הפעם זה היה במסגרת מוקדמות אופ"א לכדורגל-אולמות כשהגיעה קבוצת מכבי נחלת יצחק מתל אביב. צפינו בשלושת המשחקים שלהם: נגד ארמניה, נורווגיה והמארחת: אנדורה. לשלב הבא הם לא העפילו אבל זה ממש לא שינה לנו דבר. התובנות העיקריות שלי מן המשחקים היו:

1.      הכדור מבלה מחוץ למגרש לא פחות (אם לא יותר) מאשר בתוך תחומי המגרש.

2.      אין הגבלה על מספר החילופים בקבוצות, מה שיוצר מצבים מוזרים בעיני כמו הנבחרת האנדוראית שבחרה להחליף את השוער שלה בשחקן רגיל בזמן ההתקפות, מה שהשאיר את השער שלה ללא הגנה. ברגע שההתקפה הפכה להגנה, אחד השחקנים היה נותן ספרינט לספסל ומתחלף עם השוער שרץ להגן על השער שלו כמה שיותר מהר. מוזר, כבר אמרתי?

אה, ועוד דבר אחד: אמא, יראו אותי בטלוויזיה! אבל זה יהיה בערוץ ספורט 5.

אני יודעת שאתם לא צופים בו. 

כך הלכה לה תהילת עולם... אבל לפחות הדגל שלנו יהיה כוכב!

גול!

ועוד גול!

וסיום מתוק לפוסט בניצחון!!!