פתאום קם אדם באמצע החיים ומחליט ללכת.
לא ברור לי איך שלמה ארצי מכיר את אחותי אבל זה בערך מה שקרה: פתאום באמצע החיים, הצטרפה לחברה שהחליטה לעשות את כל שביל ישראל לפני שתגיע לאמצע החיים. זה פרויקט מדהים, מעורר הערכה וקינאה, ויחד עם קבוצת חברים הן עמדו באתגר שהציבו לעצמן ואני אומרת: כל הכבוד!
יש רק בעיה אחת: זה הכניס לאחותי כל מני רעיונות לראש, כמו לעשות את שביל הפירנאים. אי שם בחודש יוני התקיימה שיחת טלפון ארוכה שהעלתה את ממוצע רמת החרדה באנדורה: מדובר פה בכמה מאות ק"מ של הליכה אבל אל חשש, לא בבת אחת, אלא על פני 4 שנים, כל פעם טרק של שבוע, בשאיפה פעמיים בשנה, עד לסיום. הצד האנדוראי בטלפון היה אילם מרוב פחד. הצד הישראלי היה חדור מוטיבציה ורוחו טובה עליו. הסתיימה השיחה.
עוברים כמה ימים. אני מכירה את אחותי: היא תשכח מזה. היא תשנה את דעתה. היא עסוקה. אין לה מספיק ימי חופש. יש לה ילדים לתחזק. והצד האנדוראי חוזר לשגרת חייו, נזכר שוב איך מחייכים ואיך נהנים מחיי עצלות ובטלה.
אבל משהו משתבש. זה מתחיל ממיילים עם קישורים לאתרים על המסלול, היא מתחילה להתמקד במסלול שיהווה את הטרק הראשון, והכי גרוע: היא באמת רואה בי שותפה פעילה לדבר הזה!
קפיצה מהירה קדימה.
10 ביולי 2010. הרכב עוצר במגרש החניה ו-3 מתכוננים ליציאה לדרך: אני בוחנת את התרמיל ומקללת את אחותי שהחליטה בערב הקודם שלא ייתכן שהתיק שלי שוקל רק 7.5 ק"ג ולכן הוא עכשיו שוקל 8.5 ק"ג ואנחנו בשוויון (ספוילר: זו לא הפעם האחרונה שאקלל אותה בימים הקרובים). האיש כל כך ריחם עלי שהחליט להצטרף ליומיים הראשונים, כנראה כדי לוודא שלא אנפח את נשמתי בשעה הראשונה להליכה. אחותי עם חיוך גדול ומבט אל האופק. בעודנו אופטימיים מצלמים תמונת "יצאנו לדרך" ומתחילים להתקדם בשמורת אייגואס טורטס.
כמה מילים על השמורה: משמעות שמה
Aigüestortes הוא המים המתפתלים. יש בה אגמים למכביר (באתרי האינטרנט השונים מוזכרים בין 50 ל-300 אגמים). היא ממוקמת בחבל קטלוניה, מרכזה כולל כ-140 קמ"ר ויחד עם האזורים מסביב מדובר בכ-265 קמ"ר. הרבה מרחק ללכת...
ובחזרה למציאות: מטפסים. ומטפסים. וחם. אין ספק שכולנו שמחים לראות אגם בקצה העלייה, מחייכים, המצלמות מתקתקות ועוצרים לאכול את כריכי ארוחת הצהריים המושקעים שהכנו בבית, ומיד ממשיכים. מסתבר שהצמד (האיש ואחותי) יודעים פחות או יותר בכל רגע נתון איפה אנחנו על המפה ולכן אני מקבלת דיווחים שעלינו למהר לפני שיחשיך, ואני גם יודעת שמקום הלינה שהוזמן לנו לערב מצפה להגעתנו עד השעה 18:00. וממשיכים ללכת. ולטפס. ואני מתחילה להבין שעומדת בפני בעיה גדולה ביותר: ברגע שנכנסנו לשמורה, חייבים ללכת עד לנקודה הבאה, כי אין כבישים ולא ניתן לתלות באיש עיניים מזוגגות ולהתחנן שיבוא לאסוף אותי עם האוטו, כי אי אפשר להיכנס עם רכב.
עובר הזמן ואני מתחילה לתהות באיזה רגע של חולשה הסכמתי לדבר הזה ומה היא הכניסה לי לשתיה כדי שאסכים. רק חושבת על שתייה וכבר התייבשתי. עכשיו אני רואה לחץ בעיניים של שאר הצוות. האיש ממלא את תפקיד המלאך ולוקח עליו גם את התרמיל שלי, ואנחנו ממשיכים בדרכנו.
קיים במקום כלשהו ספר חוקים למקומות לינה, ואחד החוקים שם הוא: "
תמיד, רגע לפני שניתן לראות את היעד, תהיה עליה קטלנית שלא ניתן להעריך את סופה והיא זו שתשבור את רוחו של המטייל סופית". כל מילה נוספת מיותרת. הגענו למחוז חפצנו, תשושים, מזיעים, אבל בהרכב מלא בשעה 20:00.
וכאן המקום לספר על הסוויטה המפוארת אליה הגענו: בשמורה (וכן בשמורות אחרות) מפוזרים "בתי מחסה" הקרויים בשפת המקום רפיוג'י (REFUGI) – ניתן כמובן להגות בכמה דרכים. בבתים אלה, ורק בהם, יכולים המטיילים ללון במהלך שהותם בשמורה. מחשבות על טיולים ספונטאניים נגוזות בשלב זה מאחר וחובה לתאם את הלינה מראש ולהזמין באמצעות
אתר האינטרנט שמראה בכל רגע נתון באילו בתי מחסה נותרו מקומות ומאילו מומלץ לגולש לשכוח. כמובן שבמקרים נדירים ביותר קורה שגולש אחד (נניח, גולשת מאנדורה – סתם דוגמא אקראית) רואה שאין מקום בבית מחסה אחד, וגולש מישראל (עוד דוגמא אקראית) רואה שיש מקום. באמת, נדיר מאוד (כן, בטח...). לשהייה ברפיוג'י חוקים ברורים והראשון: הבא אטמי אף (הניסוח שלהם הוא: "אין כניסה עם תרמילים ועם נעליים"). הלינה בחדרים משותפים, רק אני ועוד 13 מחברי הטובים ביותר, השירותים והמקלחות משותפים והמים לפעמים חמים (נושא כאוב). ברפיוג'י מקבלים (תמורת תשלום כמובן) ארוחת ערב חמה (לא לשכוח לא להחליף צלחות בין מנת העדשים למנה העיקרית!) וארוחת בוקר. למעוניינים, ניתן לקנות "ערכת פיקניק" לארוחת צהריים במסלול. כל רפיוג'י שוכן על שפת אגם ו..אה, כן: אין קליטה סלולארית ב-כ-ל-ל!
היום השני התחיל בנימה מאוששת, למרות שלמדנו שלא קל לישון כשאנשים סביבך מתעוררים ומשמיעים קול עם זריחת החמה. יצאנו לדרכנו רבע שעה לפני התכנון המקורי מרוצים מעצמנו, רק כדי לראות שאנחנו כמעט האחרונים שיוצאים מהרפיוג'י. אחרי ההתייבשות של אתמול, האיש לא השאיר לי שום מקום לספק: קיבלתי תיק קטן ובו בעיקר מים. מאחר והיינו כעת יותר מנוסים בהערכת הזמנים הריאלית לעומת זו שבספר, צפינו לסיים את המסלול סביב השעה 16:00. הנוף כמובן מדהים, שאריות שלג פה ושם ואגמים יפיפיים. קרוב לשעה 15:00 פתאום הופיע הרפיוג'י! חוק ה"עליה לפני ההגעה" עבד פה הפוך למרבה הפליאה: הפעם הלכנו במורד ארוך וסלעי שניגח במהלך כל רגע ורגע את הנחת היסוד שלי שקל יותר ללכת בירידות. אפילו הגשם שהתחיל לרדת בדקות האחרונות של ההליכה לא הצליח לקלקל את השמחה.
בשלב זה המלאך שלי פרק וארז מחדש את התרמילים. הוא סיים את חלקו בטרק והיה צריך ללכת עוד כשעה עד לנקודת איסוף ממנה ניתן היה להגיע בחזרה אל האוטו. אין ספק שהייתי מפוחדת מעזיבתו, שכן הייתה לה רק משמעות אחת: הוא משאיר אותי לבד עם וונדר-וומן. מצד שני, בשלב זה כבר ביססתי היטב את מעמדי כחילזון מעורר הרחמים שבצוות. פעם אמר לי מורה שלי בארץ אחרת, שאנשים שנולדו בשנת העכברוש הם חכמים וגם ערמומיים ואני הפנמתי. הדרך לליבה של אחותי עוברת במטעים של עצי תה ולימון וכשהצלחתי לארגן לה תה עם לימון שדרגתי את מעמדי.
אין ספק: כשמגיעים לרפיוג'י לפני 20:00 נפתח ים של אפשרויות. יש זמן לפגוש אנשים מעניינים, להתארגן בחדר לפני כיבוי האורות, לעשות מקלחת חמה וארוכה... או שלא. תתפלאו כמה קצרה יכולה להיות מקלחת כשהמים קרים. טוב, נו, אפשר לצאת מהבניין ולפסוע בזהירות מסביבו כדי לאתר שביבי קליטה בטלפון הנייד... או שלא. מסתבר שהאיש ארז את הטלפון הנייד שלי ואת הדרכון שלי בתיק שלו כשהלך. אז מבלים זמן איכות, מתכננים את היום הבא, ושותים עוד תה עם לימון.
חידה: מה קורה כששתי אחיות שולחות את האיש הביתה ונשארות לישון ברפיוג'י?
עיניים נפקחות, מצמוץ אחד, שניים.
מבט לכיוון שכנינו לחדר הנוחרים בשלווה.
עיניים נעצמות.
עיניים נפקחות שוב.
מצמוץ, מבט הצידה.
החדר ריק.
גישושים אט-אט לטלפון שמתפקד כשעון.
בהלה!
התעוררנו מאוחר מדי וכולם כבר בחדר האוכל!
למזלנו הגענו כשעדיין ישבו אנשים ליד השולחנות והשלמנו את החסר במהירות. אף אחד לא עלה עלינו!
יום שלישי של הטרק. שוב אנחנו האחרונות שיוצאות לדרך (אי אפשר להפסיק את המסורת). יום מאתגר מבחינת המסלול: 2 עליות קשות, ומעבר הרים שצפוי להיות מושלג. התחלנו באופטימיות והטיפוס הראשון עבר בשלום. האזור מלא אגמים קטנים ומקסימים, בחלקם גושי קרח שטרם נמסו, פריחה יפה ומצברוח מרומם! הפסקה לארוחת בוקר קלה, מילוי מים מהנחל ולדרך! והטיפוס אכן קשה, אבל מתקדמים יפה, ולפי ה-GPS כמעט והגענו לגובה היעד שלנו, הצטלמתי בגובה 2500 מ' ואז בא משפט המחץ: "אני לא רואה את שני האגמים האלה במפה...".
והרי לכם שיעור ילדים: שביל אדום-לבן הוא לא אותו הדבר כמו שביל אדום. זה כנראה שביל אחר.
כשתי איילות קלות רגליים חזרנו על עקבותינו במורד ההר. והגענו לתחילת הטיפוס הנכון. כמה דקות להשבת הנשימה, מקללת אותה בשקט על משקל התרמיל ויוצאים שוב לדרך. את ארוחת הצהריים אכלנו בסוף העלייה – כן, הגענו בשלום! הנוף היפה ביותר הוא זה שבו מגלים שהגענו לשיא הגובה ומכאן השיפוע ידידותי יותר. וממשיכים ללכת, ועוד ללכת, ועוד. ומרחוק רואים את האגם ולידו גבעה, וכבר יודעים שמאחוריה נחבא לו הרפיוג'י. יש עוד אנשים מעניינים, עוד עדשים והכי חשוב: יש מים חמים במקלחת!!!
יום רביעי של הטרק. כבר לא אכפת לנו שכולם יצאו לדרך. היום אמור להיות יום מדהים: יורדים בגובה! במהלך היום הוסכם שלא נמשיך ליום נוסף של הליכה ולפיכך מתקשרים מהנייד שלה לאיש ומוודאים שיבוא להושיענו. בינתיים, הגענו לעיר ESPOT ואני כבר מחפשת פיסת דשא כדי לרבוץ עליה לאחר ארוחת הצהריים ואז מתעוררת וונדר-וומן "אולי נמשיך ללכת?". לטפס בשיא החום אחרי שכבר ראית בדמיונך את סוף המסלול זה לא להיט גדול. גם חרקים יפים, פריחה ונחל זורם לא יכפרו לעולם על הטיפוס שעשינו ביציאה מ-ESPOT. נקודת הסיום שהוסכמה הייתה הכרך הגדול JOU. אין ספק שאדון אבן שושן ביקר שם טרם כתב את ההגדרה למושג "מקום שכוח אל", מקום שאף אחד לא מגיע אליו, ונראה שמרבית תושביו גרים בכלל במקום אחר.
אבל יש מישהו אחד שכן הגיע ל-JOU.
הגיע בערב ומצא על הכביש שתי אחיות:
אחת צועדת במרץ והשנייה נגררת מאחור.
אחת מתבוננת בהמשך המסלול במבט של "כמה חבל שלא ממשיכים"
והשנייה במבט של "איזה מזל שלא ממשיכים".
וונדר-וומן ואני עשינו את זה!
אני חייבת לה 4 ימים של הליכה בנוף מדהים.
אני חייבת לה את התזכורת לקיומם של שרירים שלא ידעתי שקיימים אצלי.
אני חייבת לה את התחושה המדהימה של להוריד את התרמיל מהגב.
אני חייבת לה את הרגל שכאבה לי עוד שבוע שלם.
אני חייבת לה את הגילוי שאני יכולה לעשות את זה.
אני חייבת לומר לה שאני אוהבת אותה. יומולדת שמח לך!
