היום בו נגמרו הזיתים מסביליה

זה פוסט שהייתי אמורה לכתוב כבר מזמן, אבל כרגיל דחיתי ודחיתי. והיום קרתה הטרגדיה שצפינו מראש: למרות הניסיונות לחסוך, נגמרה צנצנת הזיתים הענקית שקנינו בסביליה. כמחווה של צער עמוק (לפחות כמו הצער של האיש על הפטרוזיליה), החלטתי לחלוק כבוד לזיתים ולשבת לכתוב.
אז הנה זה בא: הסופ"ש שלנו בסביליה!

ברגע שהבנתי שעומד להיות חג ביום חמישי ( 6 בינואר ), הפנמתי שזו הזדמנות שחבל לפספס לנסיעה ארוכה מהרגיל. מאחר ושמעתי שסביליה מאוד יפה, החלטתי שהיא תהיה היעד, למרות שמדובר בנסיעה של 12 שעות לכל כיוון, כי הרי בסופ"ש רגיל אי אפשר להספיק כזו נסיעה.
האיש זרם אתי וביקש חופש ליום שישי, והכל היה מוכן!
יצאנו לדרך ב- 19:30 ביום רביעי לנסיעת לילה - הכבישים היו יחסית ריקים, אם כי גשומים למדי, אבל התקדמנו בקצב יפה. עם הפסקה אחת לנמנום של שעה, הגענו לסביליה למחרת ב-10 בבוקר, חולמים על מנוחה במלון שהוזמן מבעוד מועד. אבל אבוי! יכולנו לקבל את המפתח לחדר רק ב-12:00!
אז החלטנו לצאת לסיבוב בעיר. מסתבר שלגמרי לא בכוונה, המלון היה במיקום נהדר. קרוב למרכז העיר, וחשוב מכך, קרוב עוד יותר לסניף סטארבקס! לצערי הרב, מאחר וזה היה יום חג הכל היה סגור, אבל התחלתי לפתח ציפיות למחר...
כמובן שסביליה עיר גדולה, אבל מרכזה הוא בהחלט אזור שניתן לגלות רגלית, ואכן גילינו וגילינו וגילינו עד שגילינו שאנחנו די רעבים ואכלנו צהריים. מאחר ובאנדורה אין סיאסטה ("כי אנחנו לא ישנים"), החלטנו שאין כמו ביקור בספרד דווקא כדי לאמץ בחום את המנהג הספרדי (שלא לדבר על העובדה שהיינו הרוגים!) ואכן, עוד לפני שהספקתי לשאול את האיש "מתי נקום?" כבר לא היה עם מי לדבר (לא הוא - אני!).
לפנות ערב הגענו בשעה טובה למצב שבו יכולנו להסתובב ברחוב בלי שילדים יצעקו בבהלה "זומבים!" ועשינו סיבוב נוסף בעיר.

      
במרכזה נמצאים כמה מוקדים מעניינים:
• ארמון האלקזאר (Alcazar ) נבנה ע"י המורים כשכבשו את ספרד (חלק מהמבנים נבנו כבר במאה ה-10 ואחרים בהמשך) ומשתרע על שטח גדול המכיל מבנים וגנים. כשמסתובבים ליד החומה שלו בלילה יש סיכוי טוב שירד גשם (בדוק).

• הקתדרלה (או כפי שהם קוראים לה: Catedral de Santa Maria de la Sede ) - נבנתה במקום בו היה קודם לכן מסגד. לפי האגדה, כשהשתלט המלך פרננדו על העיר, התיישב במבצר שהיה שם. לפניו, היה נוח מאוד לשליט המוסלמי להציב את המסגד מול המבצר וכך ראה אותו כל פעם שיצא החוצה, אבל אותו המצב לא מצא חן בעיני פרננדו (הממ מעניין למה..) והוא הורה לבנות במקומו קתדרלה גדולה. בסיום בנייתה, היא הייתה הגדולה בעולם, אך במרוצת השנים היא "הידרדרה" למקום השלישי. במקורות אחרים מדובר על מצבו הרעוע של המסגד לאחר רעידת אדמה קשה, ובניית הקתדרלה על ההריסות, אבל אין ספק שהסיפור על פרננדו עסיסי יותר!

 

• החירלדה (Giralda) שהייתה בעבר מינארט, צריח של המסגד המוסלמי, ולאחר ניתוח שינוי מין, הפכה למגדל הפעמונים של הקתדרלה הגדולה.

  
• בעונה, לבעלי האומץ, זירת מלחמות השוורים מושכת קהל (Plaza de Toros).

 
למחרת בבוקר שמנו פעמינו כצפוי, לסטארבקס, שם פגשנו שם את דינה ויעל לקפה של בוקר (טוב, אני הייתי היחידה ששתתה קפה אבל העיקר הכוונה) ושיחה נעימה - אין ספק שפינת הכורסאות של סטארבקס שבתה את לבי. יעל חיכתה בסבלנות ואז תרמה את שלה ("אני יושבת לי פה בסבלנות בזמן שאתם מקשקשים ונהנים, אבל אני  רוצה לומר לך, אמא, שדווקא היום היית צריכה לקחת עוד טיטול כשיצאנו מהבית...") ונפרדנו אחרי שקבענו להיפגש שוב מחר. אנחנו פנינו לכיוון נהר ה-Guadalquivir והחלטנו לנצל את אוטובוס התיירים שיש בעיר, ובמיוחד את ההצעה לקבל במחיר כרטיס יומי אפשרות לנסוע במשך יומיים בקווי האוטובוס, וכן שני סיורים רגליים מודרכים.

כמובן שהחברות השונות שמציעות סיורי אוטובוסים בעיר ממוקמות אחת ליד השנייה וכך זכינו לראות אוטובוסים עם הציור הבא: 

הסיור המודרך הראשון היה בשכונת Triana בצידו השני של הנהר. מדובר בשכונה שבה שכנו בעבר יצרני הקרמיקה של סביליה אבל כיום בתי המלאכה כבר ממוקמים מחוץ לעיר ונותרו רק חנויות ובניינים מקסימים. רוב הרחובות בשכונה צרים ביותר והאווירה פשוט מקסימה!  רבים מן הבתים בנויים בסגנון דומה - שער כניסה שדומה למעין סורגים דרכם ניתן לראות את החצר הפנימית של הבית, ואז דלתות נוספות. הדבר מאפשר לחטטנים כמונו לקבל הצצה אל המראות בחצרות הפנימיות וליהנות מהכניסות המטופחות לבתים.
את ארוחת הצהריים אכלנו במסעדה בטריאנה, שם התמודדתי בגבורה עם כוס ענקית של סנגריה.

הסיור של אחר הצהריים הוביל אותנו לתצפית על מגדל הזהב (Torre del Oro) שהיה בעבר בית המכס ולמרות שלא נשאר לכך זכר היום, היה מצופה זהב פעם. אחר כך המשכנו ללכת למרכז העיר ואל רובע סנטה קרוז בה היה פעם הרובע היהודי בעיר (לפני גירוש ספרד). שכונת היהודים (Juderia) היא כיום רובע מטופח ומתויר, ומקסים אף יותר ממה שראינו מוקדם יותר באותו יום בטריאנה. ברובע סנטה קרוז נמצאת גם הסמטה הצרה ביותר שראיתי ומכונה "סמטת הנשיקה" משום ששכנים שגרו זה מול זו היו יכולים להתנשק דרך החלונות. ישר חשבתי על כמה מקומות כאלה בתל אביב...

  
סביליה מלאה עצי תפוז! מה זה מלאה? כל כמה מטרים יש עץ, וכולם עמוסים לעייפה בפירות!  כששאלתי את המדריכה שלנו אם זה חופשי לקחת היא ניצלה את ההזדמנות לסנג'ר את אחד מחברי הקבוצה שגובהו התאים למטרה, ונתנה לנו תפוז לטעום. מה יש לומר, גם אני שמחבבת מאוד תפוזים סינים, נחרדתי קלות מרמת החמיצות של הפירות. גם פה כמובן יש אגדה שמספרת שהמוסלמים גילו שקליפות התפוזים טובות לייצור אבק שריפה והשקיעו מאמצים לא מעטים כדי לייבא עצים מרחוק, אבל אז גילו תושבי העיר שהפרי די טעים וחיסלו את כל היבול. כצעד מונע, החלו החיילים המוסלמים להחליף לאט-לאט את העצים בהכלאות עם לימונים שהובילו לטעם החמוץ וכך הפסיקו התושבים לאכול את הפירות. האירוניה היא שהמוסלמים לא הספיקו ליהנות מפרי עמלם (משחק מלים מדהים, תודו) ופינו את מקומם לספרדים. מה שמשעשע ההוא שהשם "תפוזי סביליה" הפך לשם של תפוזים חמוצים!

 
נושא נוסף ששווה התייחסות הוא המנעולים.
בסביליה נצמא גשר שיש לו שם אמיתי, אבל כולם (וגם אני) קוראים לו גשר המנעולים. המנהג הגיע מן האיטלקים והכה שורשים בסביליה - זוגות מגיעים לגשר, כותבים את שמותיהם על המנעול, נועלים על עמודי הברזל של הגשר וזורקים את המפתח לנהר. וכך נוצר המצב הבא:

 
וכאן ראיתי איך הספרדים פספסו בגדול. במקום להקים מיידית חנות מנעולים לצד הגשר, משאירים אנשי סביליה לזוגות את העבודה הקשה של לחפש מנעול למכירה - מקומם ביותר, לא?
כמובן שמיד עלתה במוחי המחשבה לחפש מנעול אבל האיש עטה על פניו את הפרצוף הידוע "נראה לך??  לא מספיק שאני איתך, את חושבת שאני גם רוצה לנעול ולזרוק את המפתח??" וכך מי שמבקר היום בסביליה לא יכול לראות את המנעול שלנו.
אין לי ברירה עכשיו. צריך למצוא מהר תירוץ לנסוע שוב לסביליה. מלחמות שוורים, השבוע הקדוש, היריד הגדול, ארוחה אצל דינה - לא משנה מה, העיקר שנגיע שוב לסביליה והפעם אבוא עם מנעול מהבית, בלי תירוצים!

למחרת הקדשנו את היום לטיול נינוח בעיר. בהמלצת דינה הגענו לאזור אחר בעיר ובו טיילנו בנחת עד שהגענו לחנות מדהימה - חמוצים!
ולא סתם, אלא כמו בשוק - דליים גדולים ומלאים ירקות מוחמצים ובעיקר זיתים!! מכרי משכבר הימים מכירים את חיבתי לזיתים, ובעיקר לאלה הדפוקים (חייבים כבר לעשות שלום עם סוריה!), וגם האמרה "זיתים גורמים לשכחה" מסבירה כמה דברים אצלי. (לא מכירים את האמרה? גם אני לא הכרתי אלא שאחרי שהפכתי לחצי השני של האיש, כמה בני משפחה שלו אמרו לי את זה..) פלא שממש התרגשתי?
כמובן שהאיש (מכיר את הסחורה שלו) מיד ארגן לי סדנת טעימות ובסופה קנינו את צנצנת הזיתים הגדולה ביותר שאי פעם קניתי, והיא נעטפה בשקית שנקשרה היטב - לא רק כדי שלא יטפטף אלא בעיקר כדי שלא אתחיל לחסל את האוצר לפני שהגענו הביתה.
משם הלכנו לנו ברחוב Feria להנאתנו, ואפילו הגענו לשוק המקורה שהוא אמנם בנין חדש אבל השוק במקום הוא שוק ותיק מאוד. בשלב זה גילינו שלהסתובב בשוק על בטן ריקה זה לא חכם ולכן מיד הלכנו לביתם של דינה ורפאל שהזמינו אותנו לארוחת הצהריים. השמש הנעימה שליוותה אותנו כל אותו הבוקר וידאה שנכנסנו הביתה וישבנו בבטחה לפני שפינתה את מקומה למטחי גשם לא נורמאליים שהכניסו את דינה ורפאל לכוננות כביסה. אחרי שבילינו בנעימים (הקינוח, אח הקינוח!), נפרדנו וגררתי את האיש השפוך לישון במלון.

שניים שראינו ברחוב בסביליה...

לפנות ערב החלטתי שהגיע הזמן לצאת לצילומי לילה במרכז סביליה!
חמושה במצלמה ובחצובה הלכתי עם האיש לקתדרלה, לקחתי אויר, העמדתי את החצובה ובאתי לחבר את המצלמה ו...  החלק שמחבר את החצובה למצלמה נשאר כמובן בדד במלון. אחרי הדקה שבה לא זזתי מרוב באסה והלם משולבים, התנדב האיש ללכת למלון להביא את החלק הסורר. את 20 הדקות הבאות בילה האיש בהליכה הלוך וחזור למלון בעוד אני ביליתי בהלקאה עצמית ובהבטחות לפצות את האיש על זה שהוא כזה (לא לדאוג, אכלתי מספיק זיתים מאז הנסיעה וכבר שכחתי הכל).
כשהוא חזר הפקדתי אותו על ספסל בטווח מעקב וצילמתי לי להנאתי ופתאום: גשם! ולא סתם גשם אלא מבול תוך שניות!  אחרי ניסיון קל עם מטריה הבנו שלא ניתן להקל ראש בגשם הזה ועברנו למחסה יותר רציני. גם שם לא הרפיתי מהאיש ששונא שמצלמים אותו אבל נכנע בחוסר ברירה.

  
בהמשך ניצלנו את ההזדמנות לסיבוב רגלי נוסף ברובע סנטה קרוז המקסים שם הצצנו לכמה בתי מלון ושאלנו על המחירים לשבוע הקדוש (רמז: יקר בטירוף!).
אחרי חוויה כזאת, היה ברור שחייבים ללכת לאכול. לא, אין קשר. פשוט היינו רעבים. זה התחיל ב"בוא רק נשתה סנגריה ונאכל חטיף" והסתיים בארוחה לא רעה בכלל לצד הסנגריה.

למחרת בבוקר, לאחר הביקור והפרידה המרגשת מסטארבקס יצאנו לדרכנו הביתה. והופ! מיד (לאחר 12 וחצי שעות) הגענו!
עזבו תיקים, כביסה, מפות - ישר הוצאתי את הזיתים!